יהדות ארה"ב ואנחנו - כבר לא
במערכת היחסים החמימה שבין "הדוד מאמריקה" למדינת ישראל נפערו סדקים שהפכו למכתשים. הוא עוד שולח מתנות, מפעיל לובי יהודי ומגלה עניין. אבל בתו - הדור הצעיר של יהודי ארה"ב - כבר לא בעניין. היחס לרפורמים, הקרב על הכותל ואג'נדות ליבראליות מול השמרנות הישראלית, ייצרו פער קשה לגישור. והכי עצוב, שלבן הדוד מישראל גם לא אכפת
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עד כה התאפיינה מערכת היחסים הארוכה והיציבה שידענו בחלוקת תפקידים ברורה למדי: הם - הדוד מאמריקה, מבוגר, אוהב, עם כיסים עמוקים, שיגן עלינו בקונגרס, כי זה מה שדוד טוב אמור לעשות, לא? ואנחנו - חלום "מדינת היהודים". נבנה, נקים, נילחם. היינו האחיין שמשוויצים בו במסיבות קוקטייל משמימות בארץ השפע.
עוד דעות בערוץ היהדות :
- מתיישבי עמונה, אסור לכם להתנגד: מכתב גלוי/ הרב יואל בן-נון
- תאנסו ותשתקו: התרבות ששולטת על הרחם/ פרופ' רוחמה וייס
- מתפללים עליכם/
עובדיה חממה
"משבר בוכריס" שלי: לא רוצה להשתייך לציבור הדתי / שלומצי דאר
ואם נדבר גלויות, הסידור הזה עבד טוב במשך עשורים רבים, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, עת היינו כולנו שתויי נקטר ניצחון עם כוכבים בעיניים. היינו היפים והנכונים, היהודים הכי שווים על הפלנטה. גיבורים מסוקסים שתפקידם לדאוג "שלעולם לא עוד", והדוד מאמריקה לא יכול היה להיות מאושר יותר.
אך במערכת היחסים החמימה הזו נפערו סדקים, שהפכו למכתשים. את זה אנחנו פספסנו. הדוד מאמריקה כבר פחות בתמונה, ובתו - זו שאו-טו-טו תזכה בירושה - כבר פחות בעניין שלנו. עם כל הכבוד למדינה, בחזון שלה היא מחפשת ערכים חברתיים, או כמו שהיא קוראת לזה "ג'ואיש וליוז". היא רוצה לעשות "תיקון עולם", ואת זה עושים גם בהתנדבות באפריקה או בהאיטי, ובטח שלא עם נשק ביד. גם רעיון ה"כיבוש" פחות בא לה בטוב, מאוד לא באג'נדה שלה.
שני יהודים, וביניהם הכותל
ואם לא די בכל זה, מגיע הבלגאן עם הכותל. בן הדוד שתמיד חשדה בו בשוביניזם, ולא לגמרי קנתה את הסלוגן "הייתה לנו ראשת ממשלה" - הפך מבחינתה ל"חדשות רעות". פתאום היא שומעת שלא מרשים לנשים להתפלל בכותל עם טלית. הזיכרונות שלה מחגיגת בת המצווה בבית הכנסת הרפורמי צפים ועולים, ואיתם הזעם והעלבון. האם מדינת היהודים שבה תמכנו רואה בנו יהודים סוג-ב'?
למיס "ערכים יהודיים" אין שמץ של מושג מה הסיפור, ואת מי בדיוק מפחידה אישה עם טלית. היא רק יודעת שיש בכנסת ישראל מפלגה, ש"ס, שרוצה לשים אותה בכלא - בחקיקה. בן הדוד הישראלי, מצדו, גם לא טורח להסביר לה.
מה שהיא כן יודעת, זה שהעניינים כבר לא עובדים יותר בינינו. הקשר המשפחתי הפך למעיק, והיא שוקלת היפרדות חד-צדדית מהצד הזה של המשפחה. מההוא שהפך את החלום למבוכה; לאחראי לפדיחות שיש לה בקולג', בכל פעם שיש עוד מבצע בעזה.
האחיין מישראל לא מתעניין בדוד מאמריקה
גם בן הדוד מישראל לא באמת מעוניין להכיר אותה, לשמוע מה היא חושבת, או מה יש לה להציע (ויש לה) מעבר לצ'ק שמן וחיבוק חם באירועים משפחתיים כמו ועידת איפא"ק. הוא בטוח שעם הרובה הכי משוכלל בשכונה (שהיא תקנה לו), הוא יסתדר כבר לבד, ומוטב לה שלא תתערב לו בעניינים, כי מה בכלל היא מבינה, הג'ואיש-פרינסס מאמריקה?
הוא גם לא חושב שהוא צריך להיות אחראי למה שקורה לה, או לחוויות שהיא עוברת (ולמחירים שהיא משלמת), לא באמת. בכל זאת, הוא אוכל אותה יותר. הוא ישמח להביא אותה לסיבוב דאווין במזרח התיכון, ולהראות לה את כל היופי (ויש יופי), בתקווה שהיא תסתנוור מספיק ותפסיק לנג'ס.
אבל החדשות הרעות הן שזה כבר לא עובד. היא לא בטוחה שהיא כאן בשבילו לנצח. יש לה תוכניות אחרות, ובניגוד לאבא שלה הקשיש עם הזיכרונות והחוויות, היא חושבת שהיא תסתדר יופי בלי בן הדוד מישראל. בינתיים, "הדוד מאמריקה" עוד בתמונה, מסרב להקשיב לבת שלו. מבין, אבל חושב שמשפחה זה מעל הכל. אבל הוא לא יהיה כאן לנצח. ואז מה?
