תאנסו ותשתקו: התרבות ששולטת על הרחם
דורות מתחנכים על סיפור יהודה ותמר, שממנו למדו חז"ל שעדיף למות בייסורים ולא להלבין פני אדם ברבים. כאן נטועים היסודות החינוכיים של תרבות השתקת האונס. מי ששותקת, גם במחיר חייה ותדמיתה, נחשבת לצדיקה - וכמוה מי שמשתתפת בתחרות הילודה האכזרית. בסוף, הנשים תמיד מפסידות
תרבות ואונס
האסימון נפל בשיעור תלמוד, במהלך קריאת דרשה שקראתיה אין-ספור פעמים, הבנתי לפתע את עומקה וגם את מהותה של תרבות האונס. קראתי את הדרשה, ולנגד עיניי ניצבו קהלי האוהדים של אופק בוכריס, של דוידי פרל, של מוטי אלון, של ההוא מ"הבית היהודי" (ויסלח לי מי ששמו נשמט מרשימתי).
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מדובר בדרשה תמימה למראה, הטוענת טענה מוסרנית-צדקנית שבקריאות קודמות לא הרשימה אותי, אבל היום היא הסבירה לי את מהותה של תרבות האונס (בבא מציעא נט, ע"א): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. מניין לנו? מתמר, שכתוב: 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה'".
ובעברית של יומיום
הדרשן לומד ממעשיה של תמר שעדיף למות בייסורים ובתודעת חטא, ובלבד שלא להלבין פניו של אדם (החוטא האמיתי) ברבים. שהרי אפילו בזמן שיהודה חשד בתמר שזינתה, וגזר עליה מוות בשריפה, היא לא הוציאה קלונו ברבים ולא סיפרה שבעוונו היא הרה, וגם במצב של סכנת חיים היא הסתפקה בפנייה אל יהודה בסתר ("שלחה לו").
שאלה של סדרי עדיפויות
המדרש מציג סדרי עדיפויות חברתיים. בראש הסולם ניצבת מראית הפנים של הסדר הטוב והכבוד הקהילתי - ובתחתיתו נרמסת אמת עירומה.
בדרשות פשוטות לכאורה ובאמרות כנף, מחנכים מנהיגי הקהילה דור אחר דור של נשים וגברים, להאמין שהלבנת פנים היא הפשע האולטימטיבי, ועל כן בנחמת העמדת הפנים ננוחם. כשקמות נשים אמיצות, וכשקמים גברים אמיצים, ומחליטים לשנות את מדרג המוסר הקהילתי - הם נתקלים בשורשי עומק של התנגדות תרבותית.
ומה נלמד את בנותינו?
המדרש מעיד על היסודות החינוכיים של תרבות השתקת האונס. מי ששותקת, גם במחיר חייה ותדמיתה, נחשבת לצדיקה - ומי שמגלה את האמת ואת סבלה, נחשבת למלבינת פנים שטוב מותה מחייה.
דווקא משום כך חשוב ללמד את המדרש הזה. ללמד ולספר לבנותינו ולבנינו שכך התנהל (ועדיין פעמים רבות מתנהל) העולם - שבעלי הכוח מייצרים פתגמים ומדרשים, שתכליתם לאפשר להם שליטה ללא מיצרים.
נלמד אותן שהקהילה צריכה לעמוד על המשמר, ולא לעבוד במכבסה של המנהיגים. נלמד אותן שהאמת הפשוטה יקרה מפז, ולמושג "הלבנת פנים" מתלווה לא פעם ריח של מניפולציה.
"בתינו הומים מתינוקות. מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?"
פרשת השבוע "ויצא" עוסקת באינטרס קהילתי נוסף הדורש שיתוף פעולה כבד משקל מהנשים, אינטרס ששמו "ברוכת ילדים". שתי האמהות מנהלות בינן לבין עצמן, ובאמצעות שפחותיהן (שגם אותן, למען הצדק ההיסטורי, יש לכנות "אמהות'") מלחמת רחם ברחם. מדובר בתחרות אכזרית, הקוטפת בסוף הדרך הקצרה, את חייה של רחל.
מגייסים לנו את הרחם
קהילה שרוצה להשיג מקום של כבוד בין העמים, זקוקה לעם רב. הדרך להגשמת מטרה זו עוברת ברחם שלנו. הסיפורים על עקרותן של האמהות ועל תשוקתן לילדים-בנים, לא מלמדים בהכרח על החוויות האותנטיות שלהן (אם יש בכלל דבר כזה), אלא על החוויות שביקשה התרבות לטעת בנפשותיהן.
הערכים של סיפורי בראשית פילסו את דרכם עד לפרס הילודה בן מאה הלירות של ראשית המדינה, ועד לפסיקות ההלכה האוסרות הפלות ותכנון ילודה.
הרחם שלנו - המצווה שלהם
תופעה תרבותית מרתקת היא בחירתם של חלק מהחכמים (בחירה שהתקבלה בעבור זמן), לקבוע שמצוות "פרו ורבו" מוטלת על הגברים בלבד, וזאת בלי להקל את עולה של ההתעקשות לראות בהבאת ילדים ובגידולם תמצית חייה של האישה. וכפי שהסגביר לנו הרב אביגדור קהלני: "בסופו של דבר, תפקידה של האישה להיות אמא".
אמא חכמה שלנו
נשות ישראל לא חיכו שאבוא ואפקח את עיניהן לפרדוכס שבשימוש ברחמנו, תוך הדרתנו ממצוות "פרו ורבו". לפני שנים רבות מאוד, 1,800 שנים (פחות או יותר), חיה אישה חכמה ואמיצה, וכדרכן של נשים אמיצות, שמה היה יהודית. וזה סיפור המעשה (יבמות סה ע"ב):
"ליהודית, אשתו של רבי חייא, היה צער לידה. החליפה את בגדיה ובאה לפני רבי חייא (בעלה, בבית המדרש). אמרה: אישה מחויבת במצוות פריה ורביה? אמר לה: לא. הלכה ושתתה סם מעקר. לבסוף התגלה הדבר. אמר לה: הלוואי שילדת לי עוד פעם אחת".
גם לנו, הנשים, יש מסורת ומורות הוראה
יהודית לא משלימה עם המשוואה המטורפת: היא מחויבת ללדת, היא סובלת מהלידות - והמצווה ושכרה שייכות שלו. היא עושה מעשה. מחליפה את בגדיה ומגיעה לבית המדרש של בעלה. אין ספק שבעלה הכיר אותה למרות שינוי הבגדים, אך הוא הבין את משמעות התחפושת: לא כאשתו היא באה לפניו היום, אלא כבעלת דין וכנושה.
רבי חייא פוסק לה את שידעה בעצמה: לשיטתם של החכמים אישה לא מחויבת בפריה ורבייה. והיא, שלידותיה קשות במיוחד, פוסקת הלכה ומעקרת את עצמה. גם בצערו יודע בעלה שאין לו טענה משפטית או מוסרית נגדה, ונותר לו רק לבכות את האבֵדה.
משני צִדי הרחם
גם השבוע פגשנו את שני צִדי הרחם של החפצת האישה - שתי המצוות שמצווה הפטריארכיה את הנשים – לשתוק את האונס, ולהגביר את הילודה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
יהודית (טוקבק 42 משבוע שעבר) הפצירה בי: "בבקשה תתייחסי בכבוד לתורה הקדושה. התורה היא ספר קדוש לעם ישראל. נא להתייחס אליו בכבוד הראוי שנגשים לפרש אותו! ואבותינו הקדושים בכלל."
יהודית יקרה מאוד, פנייתך נגעה ללבי וברור לי שהדבר בנפשך, ועל כן אני בוחרת להשיב לך כאן. אני מקווה שתאמיני לי שאני מתייחסת לתורה בכבוד רב. להבנתי, הדבר המכובד והחשוב ביותר שניתן לעשות עם תרבות, ועל כן גם עם התורה, הוא לקרוא אותה באופן ביקורתי, להיעזר בה על מנת להבין את האופנים שבהם חברה מתפקדת, בהם נשים ואנשים מאבדות את חירותן, ולנסות, בעקבות הקריאה בתרבות, לחיות חיים נכונים, חופשיים ומוסריים יותר.
ביקורת איננה חוסר כבוד, ההיפך הוא הנכון. את אשר אוהב – אבקר, וממנו אלמד. ובקשר לקדושה, כאן אני חולקת עליך. לי אין ספרים קדושים, ואין עבורי אנשים קדושים. כולנו אנושיים בדיוק באותה המידה, וכולנו צריכים להתאמץ לעשות את הטוב בעיניי אלוהים ואדם.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
