הרבה לפני פרויד: ההורות הגרועה של אבות האומה

בשביל זה לא צריך שיעורי תנ"ך

לא נדרש לימוד מעמיק בסיפורי בראשית על מנת לגלות שהתורה מעידה על גיבוריה - אימהות ואבות האומה - שבשר ודם הם, והורותם לא רק שאינה טובה משל ההורים הממוצעים, היא אף נופלת ממנה.

• לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 
  

חז"ל רוקדים על הדם?

קל להתרגש מדרשות תלמודיות כאשר הן חותרות ורוקחות מהדמויות המקראיות מרקחת שלא שיערוה אבותינו. אלא שבכל הקשור להורות של אבותינו הם מלבים את האש תחת הביקורת שמותח כבר המקרא, ומפליאים את מכותיהם במודלים הוריים חבוטים. ואני שואלת – זו חוכמה? מה הם מרוויחים מדקירת דמות הורית שכבר יצא ממנה האוויר?

לפנק, לפנק, לפנק

המדרש הבא מפתיע לא בעצם הביקורת על אבהותם של האבות, אלא בתוכנו – בטענה שהאבות פינקו את ילדיהם יתר על המידה. לפחות בכל מה שקשור לדמותו של אברהם, פינוק היא טענה מפתיעה (שמות רבה, שנאן, א):

והפרחים לאמא

הדרשן שבחר לחבוט בהורות החבוטה ממילא של אברהם, בוחר להעלות על נס את שרה, וגירושו של ישמעאל מבית המשפחה הופך ממעשה אכזרי - לנבואה שמוכיחה את עצמה.

מילד עקוד, לאב מפנק

גם מיצחק העקוד לא נחסכות מכות האוהב החז"ליות, והדרשן מפליא ביקורתו באב שהמקרא ממילא לא מצא בהורותו נקודות זכות רבות:

לוקחים אחריות?

למה בוחרים חכמי המדרש לפזר מלח על הפצעים המקראיים הפתוחים? עם השנים הפכו ישמעאל ועשיו למייצגים של האסלאם (ישמעאל) ושל רומי והנצרות (עשיו). האם ייתכן שהדרשן מבקש לקחת אחריות על הגורל היהודי, וכך להשיב לנו תחושה של שליטה, גם במחיר השחרת פני אבות האומה?

אין גבול לאחריות

מדרש נוסף מציג עמדה זו בקיצוניות ביחס לאב השלישי, ליעקב. לפי מדרש זה הורותו הגרועה של יעקב, היא ולא אחרת, אחראית לכל הסבל של גלות מצרים (בבלי, שבת י, ע"ב):

הדיל האכזרי של השליטה

זו העסקה שאנו רוקחות לא פעם, וכדאי לזכור היטב אותה ואת מחירה – על מנת להציע לעצמנו חיים עם חוקים ברורים ותחושת שליטה, אנו מוכנות לעתים לכרות בריתות גם עם השטן.

האחריות על הסבל

מה גורם לסבל רב יותר: הכאב, או תחושת אובדן השליטה (שמקורה בחוסר היכולת למנוע את הכאב)? נדמה לי שתשובת הדרשן היא שכך או כך, במצב של העם היהודי בזמנו הדבר היחיד שניתן לתיקון הוא תחושת השליטה.

שליטה בכל מחיר

הרצון להחזיר לעצמנו תחושת שליטה במצבי חיים קשים, גורם לנו להניח על כתפינו אחריות ואשמה שאינן פרופורציונאליות למשקלנו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתב לי א. נ. (בטוקבק 68): "אשמח מאוד שתתייחסי אלי במאמר הבא. השאלה שלך היא באמת שאלה טובה. שאלה מצוינת ומעניינת.

השאלה שלי היא האם חיפשת גם תשובות בתוך כל הספרות הענקית של חז"ל? האם הפנית את השאלה שלך אל רב כלשהו?... בדר"כ נראה שאת סה"כ אישה יהירה ופופוליסטית שמחפשת לקנטר, לבזות, ולרמוס בגסות, עיקרי חיים של אנשים אחרים. וכמובן, שכל זה בשם הנאורות וחכמת הביקורת.

שבת שלום!

לכל הטורים של רוחמה וייס