עקוד לנצח: האהבות ההרסניות של יצחק

האהבות הראשונות בתנ"ך שייכות כולן ליצחק אבינו. הוא הילד הראשון שנאהב, והגבר הראשון שאהב אישה. הוא אהב את אמו, אהב את אשתו, ואהב את בנו - והוא מאוד אהב גם אוכל. אבל אהבותיו כולן היו הרסניות. עוד אהבות כאלו - ואבדנו.

 << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת תולדות
  

כשאלהים אמר בפעם הראשונה "אהב", הוא שלח אב לעקוד את בנו למענו:"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (בראשית כ"ב, ב'). האהבה הראשונה בתנ"ך קרסה אל תביעה לקורבן אדם ואל בדידות קשה.

בסיומו של יום ירד האב האוהב לבדו מההר המדמם. בפעם הבאה שבה יפגוש יצחק את אביו אוהבו, תהיה כשהוא וישמעאל ילוו אותו בדרכו האחרונה.

גם ההופעה השנייה של השרש א.ה.ב במקרא הוקדשה ליצחק: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְאוְ הִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. ...וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּו ֹוַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ג-ס"ז).

לפנינו סיפור אהבה קצר וקסום על אישה צעירה שאזרה אומץ, ובניגוד לעצת משפחתה החליטה לסכן הכל, ולהקדים ללכת אל גבר זר ואל ארץ לא נודעת.

נראה שההתאהבות הייתה מיידית; רבקה רואה את יצחק ונופלת מהגמל. יצחק לוקח את רבקה אל האוהל הוותיק של אמו ומיד מוצא בנוכחותה נחמה. ברגעים הרומנטיים ההם מגיחה לעולם בפעם השנייה המילה "אהבה".

בעיית התחליפים

התורה רואה בבניית אהבה זוגית-אינטימית משימה ראשונה במעלה, ועל כן ספר הספרים נפתח בתיאור קצר,

מדויק של אהבה זו: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד).

אריך פרום, פסיכואנליטיקאי אקזיסטנציאליסט (שמקום של כבוד שמור לו בטורי פרשות השבוע שלנו), התייחס בהרחבה לפסוק זה תוך שהוא מדגיש את הפועל "יעזוב" שבראש הפסוק. על מנת לייצר זוגיות בוגרת ובריאה, שבה חיים יחד שני אינדיווידואלים, שלא שואפים לבלוע או להיבלע בזוגיותם, יש, לדבריו, צורך להקדים לחיים הזוגיים הבוגרים עזיבה של ה"זוגיות" הראשונה עם ההורים.

בין הקשר עם ההורים ובין הקשר הזוגי, זקוק כל אדם לתקופת חיים של "יעזוב". תקופת חיים שבה הוא לומד להכיר את נבדלותו בעולם, ומתוודע לייחודיות של קיומו ולעובדת מותו. רק כשהוא מצוייד בתובנות אלה יכול אדם בוגר לבנות לעצמו זוגיות בריאה. חיי ה"יעזוב" אינם מתמצים, כמובן, בפרק זמן מסויים, ומדובר בתובנה מתפתחת, ובתרגול נפשי קבוע.

אלא שיצחק שנלקח לעקדה, ללא ידיעתה ועל כן בהעדר הגנתה של אמו, ויצא ממנה הישר אל מותה, לא יכול היה להיפרד ממנה כהלכה. מותה של שרה היה חלק ממגה-טראומה שהוא חווה, שכלל לא מאפשרת מחשבה על פרידה בריאה.

"בני, מה עשה לך אביך" - השטן של האמהות כולן

מדרש קשה וידוע מציע, דווקא מתוך רגעי האימה של העקידה, זוויות ראייה יקרות מפז על יחסי שרה ויצחק. בתמונה הראשונה אנו מדווחים על שיחה המתקיימת בשעה שאברהם מהדק את החבלים סביב יצחק: "אמר לו (יצחק לאברהם): "אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות" (תנחומא וירא, כ"ג). 

הילד עומד להישחט על ידי אביו, ואפילו ברגע קשה זה הוא מתפקד כילד הורי ומגונן על אמו. ברגעי חייו האחרונים,

מעסיק עצמו יצחק בשאלה כיצד יבשר אברהם לשרה את הבשורה המזעזעת בלי לשחוט גם אותה.

שרה לא הצליחה להציל את יצחק מהעקדה. אם יצחק יכעס עליה הוא יהיה הילד הבודד ביותר בעולם, ילד שאביו ואמו עזבוהו באחת. לעומת זאת, אם יצחק ישמור בתודעתו את אמו כאישה חלשה, הוא לכל הפחות לא יאבד את אהבתה.

בהמשך המדרש מסופר על פגישה בין השטן לשרה, וגם שם אנו זוכים להצצה על מערכת היחסים של השניים: "באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיון שראתה אותו אמרה לו:בני מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח, ולקח את הסכין לשחטני. ואלולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'אל תשלח ידך אל הנער' כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה" (שם). 

בכל פעם שאני קוראת את המדרש הזה, אני רוצה לבכות. בכל פעם שאני קוראת את המדרש הזה אני מרגישה איך חרדת האמהוֹת כולן, בכל דור ובכל מקום, התנקזה למשפטים קצרים אלה: "בני, מה עשה לך אביך?" ואיך נדע לפני שהוא עושה? ואיך והאם נוכל לעצור ולמנוע? ואיך אפשר להביא לעולם ילדים, כל עוד קיימת אפשרות שאבות יוסיפו לעקוד את בניהם?

בחזרה אל האהבה הלא בשלה

יצחק דבק ברבקה אשתו בלי להפרד כראוי מאהבת אמו. רבקה נכנסת לחייו של יצחק כ"תחליף חלב אם". זו אהבה מקסימה אבל בלתי אפשרית. אישה לא יכולה להיות לבן זוגה לאם, וגבר כל כך פצוע אולי לא יכול לאהוב את אשתו לאורך זמן ותהפוכות השנים.

יצחק ורבקה נפתלים בלידת התאומים, ונקלעים עד מהרה למערכת יחסים מסוכסכת ומניפולטיבית.

גם האהבה השלישית במקרא שייכת ליצחק

וגם לרבקה. וזו אהבת הורים שלרוע המזל, דומה יותר למלחמה: "יֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה, כ"ח). תחליף חלב אם, כבר אמרנו?

נדמה לי שככל שיצחק גדל ופצעיו לא זוכים למזור, נסוגות אהבותיו אל הצרכים הילדותיים ביותר. יצחק שהיה משאת חייה של אמו ותוגת אביו. יצחק, הגבר הראשון שעליו נאמר כי אהב את אשתו, לא הצליח להחלץ ממלתעות העקידה, וככל שהוא מתבגר, הולכות אהבותיו ומתיילדות. בבגרותו ובערוב ימיו, יצחק אוהב את מי שממלא את צרכיו הגופניים, את מי ש"ציד בפיו".

נדמה לי שיצחק המבוגר מחפש מישהו שיסכור את פצעי הילדות שלו, את פצעי האב העוקד והאם הנעדרת. ככל שיצחק מזדקן, גדלה ומעמיקה כמיהתו האחת – הכמיהה לדאגה והגנה של אמא.

מאכלת בלבו ואוכל בפיו

בפרשת השבוע "תולדות", אנו עדים לטקסי הפרידה וההכנה למוות של יצחק שמת בגיל מאה ושמונים, "זקן ושבע ימים". כמו בכל חייו, ואף ביתר שאת זוכה ברגעים אלה, השורש א.ה.ב למקום מרכזי בסיפור.

בתוך עשרה פסוקים מוזכר השורש א.ה.ב שלוש פעמים. אלא שבערוב ימיו,

אהבתו של יצחק מתנתקת מבני אדם ומוקדשת כל כולה לאוכל:

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק ותִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו ...הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד:וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: ... וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: ...וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (בראשית כ"ז, א'-י"ד).

זה יהיה אנכרוניסטי לדבר על הפרעות אכילה בתקופת המקרא (מצד שני דרשנות במהותה היא אנכרוניסטית...) לכן, לא נקרא לזה הפרעות אכילה, אלא נדבר על מצב שבו אוכל תופס תפקיד מרכזי בחיים, ומרכזיות זו היא כמובן חלופה לצורך רגשי שלא בא על סיפוקו.

יצחק הזקן והעיוור נערך למותו. החזרה המשולשת על אהבת בשר הציד, הופכת את האירוע שיכול היה להיות עדין ומרגש, לאירוע גס ואף גרוטסקי. הילד שהיה נחשק ואהוב, והפך לגבר חושק ואוהב, נגרר אל מותו כשהדבר היחיד שהוא מסוגל לאהוב זה אוכל. ולא סתם אוכל – בשר.

יצחק מסיים את חייו בעליבות איומה, שהוא באמת לא אשם בה. יצחק נפצע פצעים אנושים מהאהבה הבוגדנית של אביו, ומההיעלמותה של אמו ברגע הקריטי של חייו. הוא ניסה, הוא באמת ניסה לתקן עם רבקה, אבל פצעי הילדות נצחו את האהבה הבוגרת.

הזוגיות וההורות של יצחק ורבקה שהתחילו כאהבה אמיתית ותמימה, הלכו והידרדרו, הלכו והתרסקו, ובתמונת הסיום של חייו, יושב האיש הזקן, שהיה נער עקוד וסועד את לבו בסעודה אחרונה, שכל כולה סעודת רמייה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

ביום שני תתקיים תפילה חגיגית ומיוחדת של נשות הכותל, לציון עשרים-וחמש שנים לפעילות הארגון.

כידוע, איני נמנית בין חברות הארגון ומעולם לא תאוותי לעמוד ליד הכותל ולהתפלל משם לאלוהיי. אני רוצה להאמין שגם אלוהים לא מתעניין בכותל.

אבל המאבק של נשות הכותל הפך למאבק לזכויות אדם, ובכך יש לי כמובן עניין, ועל כך יש לכולנו אחריות. מאות נשים, ביניהן מספר גדול מאוד של רבות רפורמיות, מגיעות השבוע מארצות הברית לישראל לתמוך בנשות הכותל, ולמעשה לתמוך בחופש הדת בישראל. תודה לכן חברות על האחריות ועל השותפות וברוכות הבאות.