"ספליט": 23 זהויות יותר מדי
בסרטו החדש של במאי "החוש השישי" הגיבור סובל מפיצול אישיות - אבל זו המחלה הקטנה של הסרט. ריבוי הזהויות, 23 ליתר דיוק, שגורם לו לחטוף שלוש נערות, מסרבל ומעיק, העיסוק בנושאים החשובים יומרני ושטחי והטוויסט בסופו - לא מפתיע ולא מעניין
בעוד אנשי הפסיכיאטריה מתווכחים על תוקפה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות"), בקולנוע הוויכוח הסתיים עוד לפני שהחל. זוהי, ככל הנראה, ההפרעה הנפשית החביבה על יוצרי הקולנוע, והדברים נכונים במיוחד לגבי השחקנים שזוכים להזדמנות להציג לראווה את טווח כישוריהם. התבנית הרווחת לסרטים אלו נובעת מהעיבודים לנובלה של רוברט לואיס סטיבנסון "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" (1886) העוסקת בנושא. העיבוד המפורסם ביותר נעשה בשנת 1931 ע"י הבמאי רובן מאמוליאן, אך קדמו לו לא פחות משמונה גרסאות. מאז נעשו עיבודים רבים נוספים, והדמות המפוצלת הופיעה בעוד עשרות סרטי מתח, אימה, דרמות וקומדיות.
ניתן להציב סרטים אלו על שני צירים. בראשון מספר הדמויות המתפצלות מצוין. ברובם, בהתאם למתכונת של ג'קיל/הייד, מדובר בלא יותר משתי דמויות הנבדלות באופן קיצוני באופיין והתנהגותן (נורמן בייטס/אמא ב"פסיכו", גולום/סמיגול ב"שר הטבעות", או המספר/טיילר דרדן ב"מועדון קרב"). נדירים יותר הם הסרטים שבהם החולה מתפצל למספר רב של דמויות: 13 דמויות בסרט הטלוויזיה "סיביל" (1977) שהזניק את הקריירה של סאלי פילד, ושבע דמויות ב"7 פנים לקיין" (1992) של בריאן דה פאלמה.
מבחינה זו, לפחות ברמת ההצהרה, נשבר שיא בסרטו הנוכחי של מ. נייט שאמלאן "ספליט" ("Split") המציג דמות המתפצלת ל-24-23 דמויות שונות (תלוי איך סופרים). בפועל, האתגר המוטל על כתפיו של השחקן ג'יימס מקאבוי קטן יותר כיוון שרק כשליש מדמויות אלו מופיעות בפועל. וזו, אם יש צורך להבהיר, הבעיה הקטנה ביותר של הסרט.
הציר השני מתייחס לאופן בו פיצול האישיות מוצג כאובייקט להתבוננות חיצונית או מתוך ההטיות של התודעה הלא יציבה. המגמה הרווחת בשנים האחרונות היא יצירת רמה נוספת של בלבול על ידי שימוש בתחבולות נרטיביות המשכפלות את הזהות הלא יציבה לחוויית המציאות של הצופים. ב"7 פנים לקיין", "מועדון קרב" ו"זהות" (2003) הצופים מודעים רק באופן חלקי, אם בכלל, למניפולציה המגולמת ב"מציאות" של המוצג. שאמלאן, שתרם באופן משמעותי לנטייה זו ב"החוש השישי" (1999), נמנע הפעם משימוש בטריק. מה שרואים זה מה שיש – כך שגם התגליות המופיעות לקראת סוף הסרט אינן נובעות מהיותנו לכודים בתוך תודעה חריגה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"מאחורי המספרים": צעד גדול לאישה השחורה
"מכורים לזהב: להתאהב במקונוהיי, עם כרס
עם עלייתו של הסרט למסכים בארה"ב הוא זכה לביקורות חיוביות שכמותן שאמלאן לא קיבל מאז תחילת המילניום. מהלך קריירה מוזר של יוצר שב"החוש השישי" וב"בלתי שביר" היה נדמה לרבים כקול חדש ומשמעותי בז'אנרים של הפנטזיה, אך מסרט לסרט הדהים בהפגנת הפער בין היומרה והחשיבות העצמית לבין התוצאה הנלעגת. מ"סיינס", "הכפר", "נערה במים" ו"ביום שזה יקרה" נדמה היה כי שאמלאן עלול להיזכר כגרסה מלוטשת לעבודותיו של אד ווד. סרטו הקודם "הביקור" (2015) היווה שינוי מגמה מבורך - עם התקציב הקטן גם היומרה שלו התכווצה. הסרט הצליח ליצור תחושת אי נוחות, אם לא למעלה מכך, מבלי להתיימר לעסוק ב"רעיונות גדולים".
"ספליט" נדמה כהמשך למגמה זו עד שראשה הכעור של היומרנות השאמלאנית מגיח מחדש. סרט שנעשה בתקציב נמוך מאוד (תשעה מיליון דולר), ושהכניס כבר בסוף השבוע הראשון להפצתו פי ארבעה מעלותו. התקציב הקטן ניכר במספר המצומצם של מרחבים המוצגים בסרט ומתרחש, בעיקרו, במרתפים בהם כולא הגיבור את קורבנותיו. בסצנה הראשונה חוטף קווין (מקאבוי) שלוש נערות. לגבי השתיים הראשונות, קלייר (היילי לו ריצ'ארדסון) ומרסיה (ג'סיקה סולה) אין יותר מה לומר מעבר להיותן נערות ממוצעות. השלישית היא קייסי (אנייה טיילור-ג'וי, הזכורה לטובה מסרט האימה המוצלח "מכשפה"), המאופיינת כבר בתחילת הסרט כאאוטסיידרית, ותהיה בפועל, הגיבורה בסרט.
מדוע הבנות נחטפו? לוקח לא מעט זמן עד שהעניין מתבהר. בדרך לגילוי, הלא ממש מפתיע, יש בעיקר הצגה של האינטראקציה של החטופות – ובעיקר של קייסי – עם הדמויות השונות המשתייכות ל"שבט" בגופו של קווין. במקביל יש סדרת מפגשים של קווין עם ד"ר קארן פלצ'ר (בטי באקלי) הפסיכולוגית המטפלת בו. מתחילת הסרט פלצ'ר מקבלת הזדמנויות לפרוש את משנתה אודות פיצול האישיות כתופעה שאינה מוגבלת רק למימד הנפשי, אלא גם ליכולת של הדמויות להיות שונות זו מזו באופן פיזיולוגי ממשי. היבט שאפשרות קיומו תהפוך את קווין מסתם פריק פסיכולוגי ליציר פנטזיה. לאורך כמעט שעתיים הרעיון נידון לעייפה (עריכת תסריט נמרצת בהחלט לא הייתה מזיקה) – וכאשר מגיע סוף-סוף המהלך המפתיע, אין הוא מפתיע או מעניין במיוחד.
המרכיב השני ששאמלאן מכניס לסרט, בסדרה של פלשבקים השזורים לכל אורכו, הוא האלמנט של התעללות מינית. גם מבלי להתייחס לאופן בו הדבר מתרחש, ולדמות אליה משויך אלמנט זה, נדמה כי זהו ההיבט הנפסד ביותר בסרט. הן מבחינת חוסר ההכרח בו (למרות שיש סוג של תירוץ מעורפל ובעייתי הקושר בין הדמויות), והן מבחינת הביצוע שלו. זוהי דוגמה נוספת לרגעים המוכרים מרוב סרטיו של הבמאי שבהם "הרעיונות הגדולים" הופכים לנקודת התורפה המשמעותית.
בנקודת הסיום בסרט יש רגע המחבר בין "ספליט" לאחד מסרטיו הקודמים של שאמלאן. האופטימיים יכולים לסכם רגע זה כמחווה עצמית מיותרת של הבמאי, והפסימיים כרמז לשאיפותיו העתידיות ליצור סרט המשך בו יתקיים סוג של מפגש פסגה בין הגיבורים של לפחות שניים מסרטיו. אם גיבורי העל של מארוול יכולים להתלכד כל כמה סרטים לסרט בסדרת "הנוקמים", מדוע ששאמלאן (שממילא מדמה עצמו למי שיוצר פיתוח אינטלקטואלי ופילוסופי בסרטי פנטזיה) לא יאמץ נוסחה זו?
