יחי ההבדל: בין הרב דוד לאו לרב יצחק יוסף
הרב הראשי יצחק יוסף חש מאוים מהמהלך הליבראלי של בתי הדין, ומעדיף לשמר את הכוח לתת גט בידיי הגבר באופן מוחלט. לעומתו, הרב דוד לאו הוא כבר דיין מזן אחר: מתנגד לסחטנות, ובאולם הדיונים שלו לא יישמע עוד המשפט הבלתי נתפס "את מעגנת את עצמך"
בעוד הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, מתגולל על "הגט מצפת" ונלחם עד הרגע האחרון לביטולו (גם כאשר חרב הבג"ץ מונפת מעל) - אין כמו "יום העגונה" החל היום (ה') כדי לציין את ניצני השינוי המלבלבים בבתי הדין הרבניים "ברוח המפקד" - והפעם מהצד האשכנזי של המפה, הרב דוד לאו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
לפני כחודש בכנס הדיינים, נדרש הרב יוסף לפרשנות מקורית לפסוק "לא תגורו מפני איש", שבדרך כלל מיוחס כהוראה לדיין לפסוק באומץ וללא חשש: "לא צריך לפחד. ארגוני נשים? לא לפחד. לא תגורו מפני איש. גם אם יבזו אותך, יראו את זה בטלוויזיה, יכתבו בעיתונים ויעשו מזה בלגן - בסדר... אני מקבל את שכרי בעולם הבא שכך ביישו אותי".
עוד דעות בערוץ היהדות :
- דיינים, תפנימו: סרבנות גט היא חטיפה לכל דבר/ הרב דוד סתיו
- בטבעת זו: הייתי אסירה של בעלי 1,825 ימים/
שרי דיסקינד
- מדינת ישראל, את חייבת לנו 3,300 שקלים/
שרון בניאן
"ארגוני הנשים" הם רק הטריגר. החשש האמיתי הוא, כמובן, הסכנה בחדירה של רעיונות ליברליים למערכת השפיטה של בתי הדין, כאלה העלולים לפורר את ההגמוניה הפטריארכליות המגולמת בעקרונות המעמד האישי על פי ההלכה.
הסכנה כי הגבר יאבד את כוחו הבלתי מוגבל בהליך הגירושין, ועקרון "רצונו החופשי" של הבעל כתנאי לכשרות הגט ייפגע - הם בלתי נתפסים במסורת ההלכתית שאותה מייצג הרב יוסף, ובתוכה הוא פועל.
הכוח חוזר לידי בית הדין
בעוד מערכת המשפט במדינה הליברלית מעלה על נס את ערכה של "האוטונומיה האישית" כביטוי הכי אותנטי לערך "החרות" , מבטא הדין הדתי רעיונות פוזיטיביים כמו שייכות למשפחה, ללאום ולקהילה, ובעיקר את שימורה של ההלכה.
שלושת דייני צפת אשר נתנו את פסק הדין ל"זיכוי גט" לאישה עגונה שבעלה מוגדר כ"צמח" כבר שנים רבות, בוודאי לא כיוונו לערער על תפיסה זו. אולם באקט של מינוי שליח למתן גט בשם הבעל "חסר הדעת", למעשה לקחו לעצמם דייני צפת את הכוח הבלעדי הנתון לבעל, כאדם היחיד היכול לגרש את אשתו, ומלאו את מקומו.
הקביעה כי בית הדין יודע מה טוב לבעל ו"מזכה" עבורו גט לאישה, מחזירה לבית הדין את הסמכות לקביעת הפירוד בין בני הזוג. עתה גירושי האישה נתונים בידי "הרשות השופטת" ולא בידי הבעל, שהוא יריבה, וזאת בדומה למערכות משפט מערביות המבוססות על הרעיון היסודי כי חרות הנה זכות טבעית, שעלולה להיות מוגבלת רק על ידי השלטון (דמוקרטי, או לא). שהרי לא יעלה על הדעת במדינה המודרנית כי רצונו השרירותי של אדם יגביל את חירותו של חברו, ללא קביעתה או פסק דינה של "הרשות".
הרב לאו אינו לבד
לעומת הרב יוסף שחש מאוים מפסק הדין שניתן בצפת, הרב דוד לאו הוא כבר דיין מזן אחר. הרב לאו הוא תוצר של ערכים ליברליים שבהם "זכותה של אישה לכתוב את סיפור חייה כרצונה" הינו ערך כמעט מובן מאליו - ובטח זכותה לצאת מקשר נישואים מאמלל, גם אם בעלה לא רוצה בכך.
הרב לאו מתנגד לסחטנות על גב הגט, הוא מתנגד לקשור בין תנאים רכושיים למתן הגט, ובאולם הדיונים שלו (עם הרב איגרא והרב כץ), לא יישמע עוד המשפט המפלה והבלתי נתפס "את מעגנת את עצמך" בתגובה לסירובה של אישה להיכנע לסחטנות, ולקנות את הגט. חירותה של האישה, לא מפחידה אותו.
לשמחתנו, הרב לאו אינו לבד. דיינים נוספים פוסקים על פי הבנתם וליבם. כאשר הם משוכנעים שהקרע בין בני הזוג הינו אל חזור, הם לא יצאו מגדרם לחפש "אשמה" (עילות) המצדיקה לכפות על הבעל גט, וייתכן כי יסתפקו בראיות על "מות הנישואין". רעיון ה"גט המעושה" שכביכול אינו כשר, אינו מאיים עליהם, וזאת ללא הצהרת כוונות וללא מדיניות פסוקה.
המהפכה השקטה הזו שהרב לאו וחבריו מובילים בבית הדין, טובה ככל שתהיה, מובילה אותנו לסוג של שלטון רבני אחר , חדש, אך שמרני לא פחות. שהרי בסופו של יום, מתינות דתית, רק תסייע לבסס את שלטון הרבנים בחיינו, ואולי גם תקל עלינו לבלוע את המוסד הזה, אבל על הבשורה הגדולה שהעידן הליברלי הביא בכנפיו - חירותו של אדם באשר הוא אדם, גבר או אישה - נאלץ להמשיך ולוותר.
- עו"ד בתיה כהנא דרור היא מנהלת ארגון "מבוי סתום"
לפנייה לכתב/ת 
