מחאת הנשים של המקדש: כשהרבנים נכנעו ללחץ

הארץ של הבנים

המקדש הוא טריטוריה גברית מובהקת. בניגוד למלוכה ולנבואה, המאפשרות גמישות ויצירתיות מסוימות בבחירת המנהיגים, ועל כן לעיתים נדירות גם מנהיגות - בעלי תפקידי הכהונה מוגדרים בחוק התורה: זכרים צעירים ובריאים משבט לוי.

• לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 
  

באנה הבנות

לנוכח גבריותן של משימות המקדש, אפשר להתפעל מהעובדה שפרשת "ויקהל", פרשת ראשית בניית המשכן, מדגישה בצורה חריגה את פעילותן של הנשים במשימות ההקמה (פרק ל"ה, פסוק כ"ב-ל"ו): "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם... לה'... וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים". וגם "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם", ולקינוח: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה..."

"טווי את הצמר, טווי את היום / טווי את הסבל והחלום"

המנצחים על המלאכה, אלו שחתמו בשמם בתחתית היצירה, היו גברים, ובכל זאת מרגש ומפתיע למצוא הזכרות חוזרות ונשנות של הנשים כבעלות נכסים השותפות לתרומות, וכבעלות מלאכה משמעותיות. אלו הרי האחיות שלי, האימהות שלי, ועכשיו כולם יודעים שהיו להן תכשיטים יקרים והייתה להן אוּמנות, והן ישבו וטוו חלומות אישיים ולאומיים בעודן שרות ומחליפות סיפורים וכאבים.

קבר האישה האנונימית

השבת נקרא בתורה לזכרן של נשים שתרמו את עגילי הזהב היחידים שלהן למען מטרות נעלות (שתמיד בסופו של יום הכזיבו), ולזכרן של בעלות המלאכה הרוטינית, הסיזיפית, הרוקמות והאורגות, שהכינו בימים ובלילות את התשתית שעליה חתמו האמנים הגדולים בשמם.

מי אמר הדרת נשים?

קביעה מפתיעה מתארת את מהומת התרומה למקדש: "ויבואו האנשים על הנשים", וכצפוי היא זוכה לפירושים שונים. פירוש אחד (נכתב כנראה ברוח הקודש) במענה לרבני החרד"ל ולכל הלהוטים אחר הדרות וההפרדה בין המינים: "שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות... 'ויבאו האנשים על הנשים' - שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא" (במדבר רבה, נשא, י"ב).

נחת רוח

לעתים, בין מעקשים להדרות, אנו זוכות לפרשה שעושה לנו ולאמותינו נחת רוח. לכבוד הנחת הזו, ולכבוד חלקן של הנשים בעבודת המשכן, אני מצרפת עדות נדירה לבחירה רבנית לעשות לנשים נחת רוח (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה, ב):

אולי תקראו תהילים

החליט מי שהחליט (זה שתמיד מחליט), שהחוויה הטרנספורמטיבית הזו תהיה נחלתם הבלבדית של הגברים, והנשים יוותרו על "תוכנית ההתנקות". אני מדמיינת לעצמי שורת רבנים וכהנים המסגברים לנשים ש"אתן כל כך טהורות שאין לכן צורך לסמוך על קרבנות", או: "לנשים אין תשוקה לחטוא, ולכן אתן פטורות מסמיכה".

אבל הנשים לא ויתרו

איך אני יודעת? אני שומעת את עדות אביו של רבי יוסי, לפיה הוציאו את קורבנות השלמים לסמיכתן של הנשים מפני "נחת רוח של נשים". ובמילים אחרות: הנשים בטאו את מורת הרוח שלהן בעוצמות כאלו, שהגברים נאלצו לוותר על עקרונותיהם ועליונותם בפולחן, ולהציע "נחת רוח" לנשים.

"נחת רוח" היא עיקרון הלכתי

חברות שלי, בפעם הבאה שיגידו לכן שאי אפשר לשנות הלכות עתיקות, שלפו את מדרש ההלכה הזה והסבירו למסגברים שכשיש די לחץ נשי, נולד רצון רבני, וכשיש רצון רבני, נמצא לפתע מוצא הלכתי.

מהי "נחת רוח"?

כמה מדרשים מציעים פרשנות פשוטה וקסומה לביטוי "נחת רוח", בעודם מפרשים את הביטוי המקראי "ריח ניחוח לה'" (ספרי במדבר, קרח קיח): "ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". מדוע נאמר על קורבנות שהם "ריח ניחוח לה'"? שואל הדרשן, ומסביר שריח הניחוח הוא נחת רוח שנעשית בשמיים, בשעה שהאלוהים רואה שדבריו נעשים על ידי בני האדם.

למה שלא תהיה נחת רוח לנשים?

למה תמיד במלחמות? למה תמיד עם סכינים וחרבות? למה תמיד משחק סכום אפס? למה שלא תהיה נחת רוח לכולנו? למה בנה מי שבנה "משחק" מינים מטורף, ולפיו ניצחון נשי הוא הפסד גברי? כל אישה ששרה, קוראת בתורה, פוסקת הלכה או מנהיגה קהילה פוגעת באיכות החיים או בזכויות של הגברים? למה שלא תהיה נחת רוח לכולנו?

ובבית המדרש של הטוקבקים

"מאמינה" יקרה (טוקבק 37 משבוע שעבר ), כתבה תגובה מרגשת - ואני מתייחסת אליה בסרטון המצורף: 

שבת שלום!

לכל הטורים של רוחמה וייס