האורתודוכסים הרפורמים: כך הקפיאו הרבנים את ההלכה
חוק שמיטת קרקעות, חוק שנת היובל ואיסור הלוואה בריבית - כולם מפרשת השבוע - לא מקוימים כבר שנים רבות מאוד, בחסות חז"ל. אבל בשנים האחרונות קפאה ההלכה על שמריה. השמרנות היא המהפכה הגדולה ביותר המתרחשת בתרבות היהודית בדורות האחרונים, ועצוב לחשוב שזו תהיה תרומת דורנו לתרבות שלנו
סוגיות שהמוסר גרמן
"כשיש רצון רבני – יש מוצא הלכתי". קביעה זו של הפמיניסטית האורתודוכסית, בלו גרינברג, מדויקת מאין כמוה, וחשוב לזוכרה ולהזכירה כאשר דנים בסוגיות מוסריות-הלכתיות הדורשות פתרון נועז ויצירתיות.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מעמד האישה, זוגיות חד-מינית, נשים עגונות וסוגיות נוספות שהמוסר גרמן, יכולות ועל כן צריכות למצוא פתרון גם במסגרת ההלכה היהודית. משמעות טענתה של גרינברג היא שכל עמדה יכולה לזכות לביסוס הלכתי, ועל כן פוסקי הלכה האומרים: "מה אעשה, כך כתוב בתורה. ידיי כבולות" - מנסים לברוח מהאחריות המוטלת עליהם, ולהסתתר מאחורי גבה הרחב של התורה.התורה מעולם לא הפריעה לחכמים לקבל החלטות. עצמאותו של החכם מול קודמיו ואפילו מול התורה, היא אולי המורשת היהודית היסודית והחזקה ביותר. פוסק הלכה שכופר בחֵירות הפרשנית שבידיו – כופר בעיקר.
הכל זורם
עיון בפרשת השבוע, "בהר", מלמד עד כמה צדקה גרינברג בדבריה. בחלקה הראשון של הפרשה - שלושה חוקים: חוק שמיטת קרקעות, חוק שנת היובל ואיסור הלוואה בריבית. שלושת החוקים לא מקוימים כבר שנים רבות מאוד.
רצו החכמים וקבעו שקדושת ארץ ישראל מימי גלות בית ראשון ואילך, איננה זהה לקדושתה הראשונית. בעשותם כך, הם אפשרו להקל ואף לבטל חוקים מקראיים שונים, וביניהם: היובל, שמיטת הכספים, ובמידה רבה גם שמיטת הקרקעות.
הלוואה בריבית
איסור גביית ריבית מ"אחיך" ומהגרים והתושבים, מבקש ללמדנו שלסולידריות קהילתית יש מחיר גבוה.
"ואהבת לרעך כמוך" אינה אמירה בעלמא, יש לה תג מחיר כבד. שלוש פעמים לפחות מציינת התורה את איסור לקיחת הנשך והריבית. הנביאים לא חוסכים מילים בגנות נוטלי הריבית, ובמעלתם של הצדיקים המוותרים על רווחים כספיים מהלוואות לנזקקים.
הנביא יחזקאל, בבקשו לצייר קווים לדמותו של צדיק, מתייחס לסוגיית הריבית (יחזקאל י"ח, ז'-ח'): "חוֹב יָשִׁיב, גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל, לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד. בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח".
משורר תהלים כורך את הריבית עם השוחד, ומרבה בהבטחות לנמנעים מהם (ט"ו, ה'): "כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם".
הלוואה בריבית הייתה, ככל הנראה, התנהגות נפוצה בישראל של תקופות המקרא. אלא שהנביאים לא חסכו במאמצים להיאבק בה.
מלווה בריבית כופר בעיקר
אם לא די באיסורי התורה ובביקורת הנביאים, מוסיפים חז"ל דברי גנאי קשים ביותר נגד המלווים בריבית
(תלמוד ירושלמי, בבא מציעא, פרק ה, הלכה ח): "כל המלווה בריבית, כופר בעיקר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יותר ממה שכופרים בעיקר, כופרים שעושים התורה פלסטרם, ואת משה טיפש. ואומרים: אילו היה יודע משה שכך היינו מרוויחים, לא היה כותבו".
מדוע המלווה בריבית כופר בעיקר? כיוון שאם היה מאמין באלוהים, היה מקבל כשפשטן את ההבטחות האלוהיות לטוב שיפקוד את הנמנעים מלקיחת ריבית. לקיחת הריבית היא הצהרה בשקריות התורה, לא פחות.
בנוסף לכך, לקיחת ריבית היא כפירה בתבונתו של משה רבנו, שהרי לוקח הריבית טוען למעשה שהוא יודע טוב יותר מגדול הנביאים כיצד יש להתנהל בעולם. משה אמר שמי שימנע מלקיחת ריבית ירוויח - אז הוא אמר...
ואנחנו לוקחים ריבית
לאורך הדורות מצאו חכמי ישראל דרכים שונות להתיר ליהודים לקחת מאחיהם ריבית. "היתר עסקה" תלוי לראווה בכל בנק בישראל, וכל יהודי שמכריז על עצמו "חרד לדבר אדני" נוטל ונותן ריבית.
אני לא מתיימרת להבין בכלכלה, ועל כן אין לי עמדה בסוגיית הריבית, אבל יש לי עמדה ביחס לטענה שחכמים לא יכולים לשנות איסורי תורה. אם לקיחת הריבית, שזכתה במקורות לכל גינוי אפשרי, קיבלה תעודת כשרות הלכתית חובקת כל - איך מעיזים רבנים לטעון שידיהם כבולות כאשר מדובר בסוגיות מוסריות ראשונות במעלה.
ירידת הדורות וכדומה
כן, אני מכירה את כל התירוצים המשמשים את פוסקי ההלכה בני זמננו, בבואם להסביר מדוע הדורות הקודמים אזרו עוז וביצעו מהפכות, והם לא. הכלי העיקרי שבו הם משתמשים הוא ההקטנה העצמית. "הדורות הראשונים היו כמלאכים", הם אומרים. "אין בית דין יכול לבטל דברי חברו, אלא אם כן היה גדול ממנו..." הם מצטטים.
מאחורי הציטוטים מסתתרת אמת מבוהלת אחת: רוחות החילון והרפורמה הובילו לריאקציה שמרנית שלא הייתה כמותה בתרבות היהודית. השמרנות היא המהפכה הגדולה ביותר המתרחשת בתרבות היהודית בדורות האחרונים, ועצוב לחשוב שזו תהיה תרומת דורנו לתרבות שלנו.
וגם עצוב
לחשוב שהסוגיות הקלות ביותר לשינוי ומהפכה בתרבות היהודית, הן סוגיות הקשורות לצמצום חובת הצדקה. עצוב לחשוב שחוקים מקראיים המגנים על העניים נהפכים בקלות על-פיהם, בעוד שחוקים חברתיים-מוסרים הפוגעים בחברי קהילה מוחלשים, נשמרים באדיקות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לי טוקבק 14 האנונימי: "את כל כך נגד צביעות, ואפילו יודעת להתנצל שזה מרשים. אבל איך את מסבירה את אמונתך בדת שאת מצטטת ממנה במפורש עניינים בלתי נתפשים בחוסר מוסריותם? לכאורה, על פי ההיגיון, המסקנה היחידה היא להפסיק להאמין ביהדות. איך את ממשיכה להאמין במשהו שאת סולדת ממנו? זה הזוי".
יקירתי / יקירי, תודה על המילים הטובות. ובקשר לשאלה – אני לא מאמינה בדת היהודית, אני יהודייה. התרבות והדת היהודית הן המורשת שלי, ועם המורשת הזו אני מתמודדת. אני אוהבת חלקים שלה, ואני כועסת ומצטערת על אחרים, ואני תמיד חלק מהתרבות הזו. כיוון ששורשיי נטועים בתרבות היהודית, אני גם מתווכחת על הפרשנות האקטואלית שלה.
אני לא מאמינה בדת היהודית, אני חלק ממנה.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
