הכול נשאר במשפחה
יוקר המחיה, תביעות הקריירה והיעדר מענה הולם מצד המסגרות הרשמיות הביאו לכך שהמשפחה הגרעינית בישראל מתרחבת: צעירים עוברים לגור בסמוך להוריהם, והסבא והסבתא לוקחים חלק פעיל בחינוך הילדים.
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
במשך שנים החלום המשותף להרבה צעירים ישראלים היה לגור רחוק מהבית. אחרי הצבא, הטיול למזרח והלימודים באוניברסיטה, השאיפה הטבעית הייתה להקים משפחה משלנו, לפתח אורח חיים עצמאי - ולשמור את הקשר עם ההורים לארוחות משפחתיות בסופי שבוע ובחגים. אבל בשנים האחרונות ניכרת מגמה הפוכה: צעירים רבים עוברים לגור בסמוך להוריהם, או שלחלופין אלה דווקא ההורים שמחליטים לגור קרוב לנכדים. התוצאה היא התרחבות של התא המשפחתי, ולמעשה יצירת משפחה רב־גילאית.
"המגמה, שבמסגרתה משפחות רבות מתכנסות לגור בסמוך האחת לשנייה, ניכרת היום הרבה יותר מאשר בעבר", מאשר מיכה קליין, משנה למנכ"ל אפריקה ישראל למגורים. "בשונה מבעבר, בישראל מרבית הזוגות עובדים ומכלכלים יחד את משק הבית. הורים צעירים נאלצים לעבוד שעות רבות ביום, ולכן נעזרים בבני הדור השלישי".
התופעה הזאת מאפיינת את ישראל במיוחד?
"בישראל קיים פרדוקס: בעוד ששיעור התמיכה בהורים עובדים אצלנו קטן בהשוואה למדינות ה־OECD, ממוצע שעות העבודה השבועית לנשים וגברים ישראלים הוא מהגבוהים בעולם. במצב כזה, הדור השלישי נרתם לעזרה. מצד שני, הצמצום בפערים הפיזיים והמנטליים בין הדורות, נותן לסבים ולסבתות את האפשרות, והזכות, לסייע עם הנכדים".
המומחים אפילו מדברים על חזרה לאחור, לשבטיות המקראית. עד לאחרונה התופעה הזאת אפיינה קבוצות אוכלוסייה סגורות ושמרניות, כמו הקהילה החרדית והפזורה הבדואית, אבל עכשיו רואים אותה במשפחות ישראליות רבות, חילוניות או דתיות, שבהן הסבא והסבתא לוקחים חלק פעיל בחיי היום־יום של הילדים והנכדים.
"בתחילת הדרך, משפחות חיו בשבטים, וילדים נעזרו רבות בהוריהם", מסבירה אסנת הראל, מנכ"לית מכון אדלר. "למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה דווקא השבט המשפחתי הגדול היה התופעה הרווחת. רק במאה ה־16, תחילת העת החדשה, האדם החל להיחשב כאינדיבידואל עצמאי, שמפתח זהות ייחודית. הנקודה המסקרנת היא שדווקא היום, בעידן הפוסט־מודרני, שבו ההגשמה העצמית היא השאיפה המרכזית של האינדיבידואל - ניכרת תופעת חזרה למסגרות משפחתיות מסורתיות יותר".
השבטיות המשפחתית בלטה גם בקרב העולים שהגיעו לישראל מברית־המועצות לשעבר: תביעות הפרנסה חייבו את שני ההורים לצאת לעבוד, כשהסבים והסבתות נשאו בעול של חינוך הנכדים. יוקר המחיה, אומרת הראל, הוא ללא ספק אחת הסיבות העיקריות לתופעה, "אבל גם השאיפה לשוויון מגדרי והרצון של האישה לפתח את עצמה מעבר לקירות הבית".
הכל מתחיל ונגמר בכסף?
"במידה רבה. המסגרות החינוכיות שהמדינה מציעה לא מהוות פיצוי הולם לשעות ההיעדרות הארוכות של הורים רבים. משפחות צעירות לא יכולות להסתפק במענה של המעונות והצהרונים, שלמעשה 'זוללים' את רוב המשכורת השנייה. היעדר הסנכרון בין מערכת החינוך למערכת הכלכלית גורם לכך שרבים נעזרים בהוריהם. אפשר לראות את התופעה בבירור במודיעין. כשהעיר נבנתה, הורים רבים בני הדור השלישי עברו לגור לצד ילדיהם, על מנת לסייע להתנהלות השוטפת של המשפחה".
בליל של גילאים
ההתכנסות הגיאוגרפית של המשפחה הישראלית יוצרת קהילתיות מסוג חדש. "אנחנו רואים את בני הדור השלישי, שעד לא מזמן גרו בבתים גדולים בפרברים, מתקרבים לעיר, למקום שבו גרים הילדים והנכדים", אומר קליין. "המגמה הזו דורשת מאיתנו גמישות תכנונית. ואנחנו נותנים לה מענה, בין השאר, בכך שיש מגוון רחב של דירות באותו פרויקט. בבניין אחד יכולות להיות דירות של שלושה חדרים, ארבעה חדרים, פנטהאוזים ודירות גן בהתאם לצורכי הדיירים השונים. דווקא מרכזי הערים הגדולות נותנים מספר רב של מענים עבור האוכלוסייה הבוגרת כמו מענה תחבורתי ראוי ומבחר של תחומי עניין ועיסוקים".
אם בעבר היה קל לאפיין שכונות מסוימות כצעירות או בגירות, כיום קיימים הטרוגניות וגיוון באוכלוסייה, דבר שדורש חשיבה תכנונית מחודשת. "כיום אין רק אוכלוסייה צעירה, או רק מבוגרת, ישנו בליל של גילאים", אומר קליין. "כדי לענות על כל הצרכים, בונים מרחבים משותפים, שכוללים פעמים רבות מועדונים לילדים, לצד מרכזי ספורט שמתאימים גם לאנשים מבוגרים יותר. בשל השינוי הזה, אנחנו חייבים לנהל דיאלוג מתמיד עם הרשויות המקומיות, להבין את הצרכים, ולתת מענה ראוי לתושבים בתכנון נכון של פרויקט המגורים. לא פעם קורה שמשפחה אחת, הורים וסבא וסבתא, רוכשת מספר דירות באותו פרויקט".
תוחלת החיים הגבוהה בישראל - 84 שנים בממוצע לנשים ויותר מ־80 לגברים - תורמת גם היא לתופעת המשפחתיות החדשה. "היום 60 זה ה־40 החדש", אומרת הראל. " תכנון ערים צריך לקחת בחשבון את המשפחה הרב־גילאית. אחד הדברים שאנחנו ממליצים עליו זה לבנות גני ילדים לצד מעונות יום לקשישים, דבר שיקרב פיזית בין הילדים לסבים".
ואולי בעצם תמיד היינו כאלה? הנרטיב היהודי מאופיין במשפחתיות ושורשיות הדוקה, דבר שמתבטא בין היתר בשיעור הילודה בישראל, שהוא מהגבוהים בעולם. "לא רק שאנחנו מביאים יותר ילדים לעולם, הדבר הבסיסי שמניע את כולנו, כצורך קיומי, הוא תחושת השייכות. מרגע הלידה, קיימת נטייה עמוקה להשתייך לקבוצות שדומות לנו", מספרת הראל. להרגשתה, למשפחתיות הישראלית יש קשר הדוק לדירוג של ישראל במדד האושר העולמי, מקום 11 מבין 157 מדינות. "עם כל הקשיים שיש פה במדינה, אנחנו במקום גבוה. זו תוצאה ברורה של תחושת השייכות והצורך במשפחתיות. יש לכך היבטים חיוביים ששומרים עלינו מאושרים".
החזרה למערכת שבטית, אם גם בצורה מודרנית יותר, היא גם תגובת נגד להתפתחות הטכנולוגית. "הצרכנות האדירה של ימינו, שבה אנחנו מחליפים מוצרים בקצב מסחרר, יצרה מצב של טשטוש גבולות", אומרת הראל. "מצד אחד, יש ניכור וחוסר מגע, ומצד שני הטכנולוגיה מאפשרת לקיים קשר עם אנשים שרחוקים פיזית. יש לי מכרה, תושבת ירושלים, שמקריאה מדי לילה סיפור לפני השינה לנכדים שלה שגרים בניו־ג'רזי. אנשים מאסו בקשרים וירטואליים. הם רוצים להיות יחד, פיזית".
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
