מחזירה אור
אוריה נער גלדה בבית של שני חדרים בבאר שבע עם שישה אחים, ולמרות שהרבה כסף אף פעם לא היה, היא נהנתה מילדות חמה ומפנקת. כאמא, היא מעניקה לילדיה את כל מה שקיבלה בילדותה מהוריה - סיפורים לפני השינה, אוכל טוב ואינסוף מסירות ואהבה. אולי זו הסיבה שגם בבגרותם הם לא ממהרים לעזוב את הקן המשפחתי
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
אבא של אוריה, שמואל, שעבד כסולל כבישים, הוא ממוצא מצרי. אמה, מנטלה, שהייתה עקרת בית, ממוצא טריפוליטאי. המשפחה התגוררה בבית צמוד קרקע בן שני חדרים ברחוב בורוכוב 21 בבאר־שבע. אוריה מתארת ילדות צנועה, אבל חמה ומפנקת. "ממש כמו בסיפורים, ברחובות היה מסתובב אדם שמכר נפט, ואני גם זוכרת אותנו, הילדים, רודפים אחר הרכב שחילק קרח, תמיד יחפים".
האחים חלקו בילדותם חדר אחד, וכשהתבגרו הבנים נפרדו מהבנות. "תמיד איכשהו הסתדרנו. אמא הייתה כל הזמן בבית וגידלה אותנו במסירות", היא נזכרת. "אבא היה עובד כל כך קשה, שהיינו רואים אותו רק בסופי השבוע. הוא היה מגיע בלילה ויוצא מאוד מוקדם. כשהגיע, היה מעיר אותנו באמצע הלילה ומשקה אותנו בכוס חלב עם כפית. אני ממש זוכרת את עוצמת הצליל של הכפית בספל ועד היום, כשאני שומעת שקשוק של כפית בספל, אני נזכרת בתחושה הזו ובצלילים הנעימים והחמים שהעירו אותנו אז. למרות שפיזית הוא לא היה הרבה בבית, הוא היה דמות מאוד דומיננטית בחיים שלנו".
אוריה עזבה את בית ההורים בגיל 26, כשהייתה סטודנטית בשדרות. "היו שם דירת בנות ודירת בנים, ובדירת הבנים חי מי שהפך לימים להיות בעלי. אחרי עשר שנות נישואים וארבעה ילדים, החלטנו לחזור לבאר־שבע וקנינו שם בית".
ואז, דווקא כשקניית הבית סימנה התחלה מבטיחה של משהו חדש וטוב, הבעל של אוריה עזב את משפחתו. הוא השאיר אותה עם ארבעה ילדים קטנים, הקטן שבהם היה בן חצי שנה בלבד, ובמשך שנים סירב לתת לה גט. היום הילדים כבר גדולים. הבכורה בת 30 והבנים בני 28, 27 ו־24.
"אני תמיד אומרת שהבית שקנינו היה כל כך קטן ומכוער, מוזנח וצפוף עד שבעלי ממש קיבל פיק ברכיים וברח", אוריה אומרת בחיוך. "בכל אופן, לא נשברתי, והייתי נחושה לגדל אותם בכבוד ולא לתת להם הרגשה של חוסר. חוץ מהגדולה שעזבה את הבית כבר מזמן, הבנים עדיין גרים איתי. היו ימים שבקושי היה לנו מה לאכול ועבדתי קשה במשק בית למענם. הם ידעו שאי־אפשר לקנות להם הכל אבל היה להם טוב. בעיניי אין דבר כזה בית של עשירים או בית של עניים. בית עשיר הוא בית שיש בו שפע של שמחה ואהבה וזה לא תלוי כסף".
צוחקים מול הטלוויזיה
על אף הקושי הכלכלי, אוריה השתדלה להעניק למשפחתה גם שפע חומרי. "זו תכונה שלקחתי מאמא. לא היה לנו כסף כילדים, אבל אמא שלי אהבה שתמיד יהיה בבית הרבה ומהכל. כשהייתה עוברת ברחוב העגלה עם האבטיחים היא הייתה אומרת למוכר, 'תביא את כל העגלה'. גם בי יש את הצורך הזה למלא את הבית, את המקרר, את המזווה. תמיד נראה לי שלא מספיק ואז אני מוצאת את עצמי מחלקת מה שנשאר לכל השכונה".
במשך כמה שנים אוריה עבדה כסדרנית סחורה בחברת רמדיה. בשנת 2003, כשהתגלתה סדרת מקרי מוות ותחלואה בתינוקות שקיבלו מזון של החברה, היא החליטה להתפטר אף שלא היה לה קשר לסקנדל. "היה לי קשה לשאת את מה שקרה והסיטואציה הייתה מאוד לא פשוטה. לא יכולתי להישאר בחברה ונכנסתי לתקופה של חוסר עבודה".
איך הסתדרתם בבית?
"לילדים תמיד הייתה הרגשה שהכל בסדר ובשליטה. אפילו הצלחתי לשפץ קצת את הבית ולהרחיב אותו. כשקנינו את הבית, לכל ילד היה קיר אחד שלו והם יכלו להחליט מה לעשות איתו. בהמשך הם זכו ליותר מרחב. אנחנו מאוד משפחתיים וכיף לנו ביחד. אני לא טיפוס של חיי חברה ויציאות. מה שיש לי בבית - עם הילדים ובצניעות - עושה לי מספיק טוב על הלב. היום אני עובדת כסייעת לילדים אוטיסטים ואוהבת את השגרה שלי".
איזה זיכרון ילדות את לוקחת איתך לחייך היום?
"בילדותי המבוגרים היו שמים ילד על הגב ושרים משהו בערבית. גם אני עשיתי אותו דבר עם הילדים. וכמו שאנחנו היינו מאוד משפחתיים ומאוחדים, עשיתי כל מה שאפשר כדי שזה יהיה כך גם בקן שבניתי לי ולילדים. אנחנו יושבים מול הטלוויזיה וצוחקים ביחד. אמא שלי הייתה מספרת לנו סיפורים בערבית וכל כך אהבתי את זה. במשך שנים ישבתי עם הילדים שלי אחרי מקלחות הערב וסיפרתי להם סיפורים עד שנרדמו".
אוריה גם הרבתה לחלוק עם ילדיה את זיכרונות ילדותה. "הילדים שלי אומרים 'עשיתם חיים פעם'. וזה נכון. באמת עשינו חיים. נהנינו מהפשטות. מהחיים עצמם. הכל היה אמיתי. לא הרגשנו שחסר לנו כלום. אמא שלי הייתה מכינה מכלום אוכל. אם הייתה לה חתיכת חזה עוף ונשארו לה פטריות, בצל ותבלינים, היה יוצא לה מעדן מלכים והאוכל שלה תמיד טעים ומשביע. כמוה, אני אוהבת להמציא יש מאין ולהשקיע. אמא שלי הייתה הבעלבוסטה. כשאבא שלי היה מקבל משכורת, הוא היה נותן לה את הכסף ואומר לה בערבית פתגם שמשמעותו 'קחי ותשברי את הראש'. לקחתי ממנה גם את הבישולים הטריפוליטאיים וגם את התכונה של האמא אווזה - שרוצה כל הזמן שהילדים יהיו מאוחדים ואוהבים. אני תמיד אומרת לילדים שלי: תהיו רגישים למה שקורה עם האחים שלכם".
ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה־21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים: "אנו רגילים להתלהב מסיפורי גבורה הירואיים, להתפעל מאנשים שעשו דברים גדולים כמו כיבוש האוורסט. אבל יש סוג של גבורה שהוא לא פחות הירואי בעיני. אני קורא לזה: 'גבורה יומיומית'. ההורות של אוריה מלאה בזה".
"היא נזכרת בטקס המשעשע של אביה, שהשקה את הילדים בחלב עם כפית, או בהתעקשות של אמה להעניק למשפחתה תחושה של שפע בכל מחיר. אוריה צעדה בעקבותיהם ומעניקה לילדיה חום, הגנה ובעיקר תחושה של מסוגלות. ככל שעובר הזמן אני יותר מסוקרן מסיפורים של גבורה הורית בשגרת היומיום, ופחות מרגעי שיא בודדים. לכן לדעתי, סיפורה הוא חשוב במיוחד"
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
