ממה הימין מפחד
אם בצד השני יש מוכנות לפשרה ורצון לשיוויון ודו קיום לאומי, אז אולי אפשר לדבר איתם, ואולי אפשר להגיע להסדר ולקיים שתי מדינות, וזה כבר אומר לפנות התנחלויות, זה כבר אומר לוותר, ואת זה הימין לא רוצה, בשום מחיר, גם במחיר המלחמה, גם במחיר אובדן השלום
הזעם של הימין על כל מי שמבקש לשמוע ולהשמיע את הצד הפלסטיני, אינו שמור רק לערב יום הזיכרון, על הצד הפלסטיני וסבלו אסור לדבר בישראל בכל ימות השנה. כי בכל עת שמישהו מעז קם ומזכיר גם את הכאב והצער הפלסטינים, היעדר הזכויות, המאבק להגדרה עצמית, הייאוש וההשפלה, כחלק מהסיבות לרצון של הפלסטינים להתקומם, יעוטו עליו מאות אנשי ימין ויאשימו אותו בהצדקת טרור ותמיכה ברוצחים.
עוד בערוץ הדעות:
האליטות מתחלפות והגזענות יוצאת לאור
לזעם הימני יש סיבה, מאחורי האינסטינקט להתנפל על כל דובר שמאל, מסתתר חשש גדול מאוד משינוי התפיסה בדעת הקהל. כי אם יש סיבה ומניע לפעולות טרור, אז ייתכן שאפשר לעצור אותן ולמנוע את ההרוג הבא, כי אם הפלסטינים נאבקים בישראל בשל הכיבוש, הרי שסיומו יכול להביא לסיום מעגל האלימות, הכאב והשכול. את זה לא רוצים בימין שאף אחד יחשוב.
כשצה"ל והשב"כ שמים את ידם על מבוקש פלסטיני, הם חוקרים אותו לעומק אותו, לא רק מההיבט הצבאי, אלא גם את ההיבט הפסיכולוגי והאידיאולוגי, מתוך רצון להבין את המוטיבציה והמניע של הנחקר להצטרף לארגוני הטרור. הבנת הסיבות שהביאו צעיר פלסטיני לאחוז באבן, סכין או רובה, יכולות לסייע בהבנת המציאות, ונקיטת צעדים שיפחיתו את הסיכוי להחרפת העימות.
אבל את מה שצה"ל עושה בחדרי חדרים, אסור לעשות בפומבי כחלק משיח ביקורתי פתוח וציבורי, כי פוליטית, הצורך למנוע את הפיגוע, הוא צורך משני, לעומת האינטרס להשריש את המסר, רוצחים כי הם חיות אדם, אין מניע, אין פרטנר, לעולם הם לא ישתנו.
צריך ללמוד את המניעים הגורמים לנער פלסטיני להפגין, לזרוק אבנים, לתקוף חיילים ולהתגייס לארגוני הטרור, לא מתוך אמפטיה אלא מתוך אינטרס,לדעת האם וכיצד אפשר לסיים באופן אמיתי את מרחץ הדמים ההדדי.
אפשר לדבר איתם
אם בצד השני יש בני אדם ולא מפלצות, אם בצד השני יש מוכנות לפשרה ורצון לשיוויון ודו קיום לאומי, אז אולי אפשר לדבר איתם, ואולי אפשר להגיע להסדר ולקיים שתי מדינות, וזה כבר אומר לפנות התנחלויות, זה כבר אומר לוותר, ואת זה הימין לא רוצה, בשום מחיר, גם במחיר המלחמה, גם במחיר אובדן השלום.הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הפכו את שתי המדינות מאויבות מרות לשכנות, בעלי אינטרסים משותפים, מנגנונים לשיתוף פעולה, מסחר ותיירות, אם זה קרה מול חוסיין וסאדאת, זה "עלול" לקרות מול הפלסטינים, מי שישלם את המחיר הוא הימין האידיאולוגי הרואה באדמה חשובה יותר מכל הסכם שלום.
התמורה העצומה שיש בהשגת שלום והפסקת האלימות, היא אחת הסיבות החשובות ביותר להשגת פשרה והפסקת הכיבוש. רק מי שמתכחש לכיבוש, ימשיך לטעון כי ליפול בקרב או להיהרג בפיגוע זאת גזירת גורל, ורק בכוח נוכל לעמוד מול הטרור ולהכניע אותו.
הטקס המשותף של משפחות שכולות פלסטיניות וישראליות מנפץ לרסיסים את כל התיאוריות ומראה לכל צד, שיש בצד השני אנשים שאיבדו הכל, ורק כדי שזה לא יקרה לאחרים, הם מוכנים לצעוד קדימה, בפנים גלויות ולקרוא לשני הצדדים לסיים את הסיכסוך ולעשות שלום.
מול האין פרטנר וכולם רוצחים, אין מסר יותר מתריס ואפקטיבי מזה.
סקר אחר סקר מוכחים כי עבור השלום, והסיכוי לחיות ללא איום במוות או שכול, הציבור הישראלי מוכן לעשות ויתורים כואבים, כפי שנעשה מול מצרים וירדן, זהו הסיוט של הימין, הפחד הגדול.
לכן, כל משפט שמקשר בין הכיבוש לטרור הופך אטומית לבלתי לגיטימי ו-"מצדיק טרור", לכן פלסטינים שאיבדו את יקיריהם במסגרת הסיכסוך הם לא פחות ממשפחות טרוריסטים שרק רוצים בהשמדתנו ואין להם עניין בפשרה או שלום.
כי אם יש להם רצון כזה, לימין נותר למכור לציבור רק עוד מלחמות ברירה, לוחות ואזכרות.
לפנייה לכתב/ת 
