עיר עם הפסקה
זאב גרליץ גדל בדירת שני חדרים בתל אביב הישנה. זיכרונות הילדות שלו כוללים הפצצה של מטוסי אויב במלחמת העולם השנייה, ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל ומתנת בר מצווה מגולדה מאיר. היום, אחרי שנים שהתגורר במקומות אחרים, הוא חזר לעיר העברית הראשונה
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
זאב גרליץ (77) זוכר היטב את הרגע שבו הוכרז באו"ם על הקמת מדינת ישראל. הוא היה ילד בן שמונה ובדירה המשפחה הקטנה בכיכר מסריק 6 בתל אביב, היה מכשיר רדיו. "לרוב האנשים לא היה אז רדיו בבית וכל השכנים הגיעו אלינו כדי לשמוע בשידור חי את תוצאות ההצבעה. אנחנו, הילדים, ישבנו בשורה הראשונה, ומאחורינו היו מסודרות שורות של כסאות. לא ממש הבנו מה אומרים שם אבל בהחלט הבנו היטב את תוצאות ההצבעה ובסופה הייתה שמחה ענקית וכולנו רצנו לכיכר לרקוד ולחגוג".
צפו בכתבה
דירת ילדותו של זאב גרליץ, נשוי בשנית, אב לארבעה וסב לשבעה, כללה שני חדרים בלבד ונקנתה בדמי מפתח. זאב, אחותו התאומה ואחות צעירה התגוררו בחדר אחד והסלון שימש גם כחדר אוכל וכחדר השינה של ההורים. "ככה זה היה אצל כולם אז. לא התלוננו אף פעם על צפיפות או מצוקה. אני זוכר ילדות נפלאה ומאושרת בדירה הזאת".
אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו הוא ההפצצה של מטוסים איטלקיים במלחמת העולם השנייה. "אני זוכר את עצמי יורד למקלט - הפעם היחידה בחיים שעשיתי זאת". לאחר המלחמה, נקלטו באותה דירה קטנה גם דודה ובתה, ניצולות שואה. "בת דודתי, רינה אלטבקר, לא זכתה ללמוד בבית ספר. היא גדלה בגטו וורשה ואחר כך נשלחה לברגן בלזן", מספר זאב. "כשהגיעה אלינו, היא למדה בבית ספר-ערב בתל-אביב שניהל המורה וינקור שגר ברחוב מאנה הסמוך. וינקור נענה לבקשתה של אימי לקחת את הילדה ניצולת השואה לתקופת ניסיון. הניסיון הצליח ורינה עשתה בגרויות, בהמשך היא הייתה קצינה בחיל המודיעין ולאחר מכן למדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית, ועשתה דוקטורט אצל פרופסור ישעיהו ליבוביץ הקפדן. כולנו היינו גאים בהישגים שלה".
שנות ילדותו המוקדמת שזורים במאבקים של המדינה שבדרך. "אנחנו, הילדים, לא אהבנו את האנגלים. נלחמתי בבריטים בדרכים ילדותיות אך יעילות, הכנסתי גפרורים למנעולי המכוניות שלהם והשבתנו אותן. בדמי הכיס שקיבלתי מההורים קניתי בלוני סודה. הסתתרתי מאחורי השיחים שסביב הכיכר והשפרצתי סילוני סודה לפרצופי הנהגים הבריטים. כמובן שחטפתי לא פעם מכות. האנגלים הגיעו לבסוף לבית הורי וזכו להכנסת אורחים מנומסת - שלאחריה הוגדלו דמי הכיס שלי".
במלחמת השחרור, מטוס מצרי הטיל פצצה שפגעה בחזית הבניין שלהם. "שכנה שישבה במרפסת בקומה השנייה נהרגה. דודתי הלכה למקרר להביא לי תפוח, ואבא שלי מיהר להושיב אותה על הספה שהוצבה מאחורי הקיר, ובכך הציל את חייה כי דקה אחר כך המקרר כבר היה מחורר כפומפייה. לאחר מכן התארגנו ברחוב אבן גבירול הסמוך שיירות לירושלים ואנחנו הבאנו ללוחמים אוכל ושתיה. אפשר לומר שמאז המשפחה שלי התמסרה להתנדבויות ציוניות.
"למרות שגדלתי בתנאי מלחמה הייתה לי ילדות מצוינת", הוא מדגיש. "הייתי מתרוצץ ברחובות, מסתובב בין הנגרים בשכונת מחלול שליד הים. או שהרווחתי כמה גרושים מתיקון פנצ'רים באופניים. הייתי בונה עפיפונים ומוכר אותם לחנות צעצועים בכיכר דיזנגוף. הייתי תלמיד ממש לא טוב אבל כשהיינו בקיבוץ אחד המורים שם אמר לי שאהיה מהנדס כפי שבאמת קרה. הוא בין המורים שאני הכי זוכר לטובה".
תודה לגולדה
אחרי הקמת המדינה אמו של זאב הייתה העוזרת של שרת העובדה גולדה מאיר – הוא אפילו קיבל מגולדה טיסה מתל אביב לאילת כמתנת בר מצווה. אביו היה אחד המפקחים הראשונים במשרד השיכון שהיו אחראים לבניית שיכוני עולים. "אני זוכר איך נסעתי איתו בג'יפ לאתרי הבניה, ומאז גם אני עוסק בתשתיות לאומיות".
בצבא, שירת בשריון, ואחרי השחרור למד בטכניון. לאחר כשהתחתן הוא גר עם משפחתו בהוד השרון. "הייתה לנו וילה משגעת", הוא מספר. "הילדים שלי נולדו למציאות שונה לחלוטין מזו שלי. אני ואשתי היינו אקדמאים ועבדנו קשה, אבל אף פעם לא השתוללנו. כשהחלטנו לבנות בריכה אמרתי לבנים שלי שהם יצטרכו להשתתף בעבודות הבנייה שלה ורק אחר כך יוכלו ליהנות ממנה".
היום, זאב ואשתו השנייה מתגוררים בדירה צנועה בגני צהלה. הילדים מהנישואים הקודמים בוגרים ונמצאים מחוץ לבית וזאב עובד סביב השעון בפרויקטים התנדבותיים שונים. "עכשיו אני עוזר למועצה המקומית באבו גוש לחבר לחשמל בתים שלא היו מחוברים למערכת", הוא אומר. "פעם בשבוע אשתי ואני הולכים להצגה, נופשים הרבה והחיים שלנו גדושים בתוכניות".
למה אתה הכי מתגעגע מילדותך?
"לסבים שלי. סבא וסבתא מצד אחד היו גרים ברחוב הנביאים. בכל שבת היינו הולכים אליהם לאכול צהריים. שהצ'ולנט היתה מוסתר מתחת לשמיכת פוך כדי שיישאר חם כי לא הייתה להם פלטה חשמלית. במוצאי שבת היינו הולכים לסבתא השנייה שגרה ברחוב שפינוזה. תמיד חיינו בצמצום ואת הבגדים קנינו בסוף העונה – הם היו גדולים עלינו במידה אבל היה חשוב שיישארו לשנה הבאה. כעבור שנים, כשכבר יכולתי להרשות לעצמי לפנק את הילדים שלי, זו לא הייתה בושה לקבל בגדים מהילדים של אחותי. גם הנכדים שלי מחליפים ביניהם בגדים. אנחנו זוכרים מאיפה באנו ומי שלא זוכר - אני דואג להזכיר לו".
לפני עשרים שנה חזרת להיות תל אביבי. איך זה מרגיש?
"זה מרגיש הכי בבית. אני חי בדירה צנועה, כפי שהבטחתי לעצמי שיקרה אחרי שהבן הקטן ילך לצבא. תל אביב זו העיר שבה ראיתי את ההיסטוריה מתהווה. אני פשוט אוהב אותה".
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
לפנייה לכתב/ת 
