תלה פלאיירים נגד עסק - וישלם על לשון הרע

לקוח של חברת אביזרי רכב לא היה מרוצה ממצבר, והפיץ בבני ברק מודעות נגדה. ביהמ"ש חייב אותו ב-20 אלף ש' כי "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי"

עו"ד מיכל נבוןפורסם: 15.10.17 , 07:34

בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעת לשון הרע שהגישה חברת "אוטו שייקה", העוסקת באביזרי רכב, וחייב לקוח שהפיץ פרסומים בגנותה לשלם לה פיצויים בסך 20 אלף שקל.

הפרשה החלה ב-2013 כשהנתבע רכש מהחברה מצבר למכונית. בתביעה שהגישה לאחר כשנה על סך 100 אלף שקל טענה החברה שהלקוח הסתובב ברחבי בני ברק והשמיץ אותה, תלה מודעות בגנותה וחילק פלאיירים משמיצים בתיבות דואר בעיר. המודעות והפלאיירים כללו מילים כגון "אזהרה", "גונב במחיר", "סחורה גנובה" ו"כל מי שחס על כספו ימנע את עצמו מלהיכנס לחנות, ובזה ירוויח את הבריאות שלו". התביעה התבססה בין השאר על שני עדים שסיפרו שראו את הנתבע מדביק את המודעות.

תביעה

קראה לעמיתה "נאצית" – ותשלם 90 אלף שקל

עו"ד ערן לב

מזכירה בחטיבה בגבעת זאב ערכה מסע הכפשה נגד לבורנטית בביה"ס – בפני אחרים וברשת. בית המשפט קבע שמדובר במקרה חמור של לשון הרע

קראה לעמיתה "נאצית" – ותשלם 90 אלף שקל

הנתבע הכחיש שהדביק מודעות או חילק פלאיירים. לדבריו, מדובר בתביעה שבאה כנקמה על תביעה שהוא הגיש נגד החברה בבית משפט לתביעות קטנות, בגין אותו מצבר שלטענתו התקלקל חודשיים אחרי רכישתו (תביעה שהסתיימה בפשרה שבה מנהל החברה שילם לו 600 שקל).

הוא הוסיף שלא השמיץ את התובעת, ואם סיפר למישהו מחבריו על העוול שנגרם לו עקב המצבר שרכש, לא התכוון לגרום לה נזק. לטענתו, העדים הם בני משפחה של מנהל החברה - כך שיש להם אינטרס להעיד לטובתו, ולעומת זאת יש לו "קלף מנצח", והוא העובדה שבמועד הנטען (אפריל 2014) הוא שהה בטבריה.

אבל השופטת נאוה ברוורמן השתכנעה שהנתבע הוא זה שהדביק את המודעות, וכי הייתה לו זיקה גם להפצת הפלאיירים. היא הזכירה שבמשפט אזרחי יש להכריע איזו גרסה יותר סבירה – בשונה ממשפט פלילי שבו יש להוכיח את גרסת התביעה מעל לכל ספק סביר. נקבע כי במקרה זה גרסת התובע היא האמינה יותר מבין השתיים.

בקביעה זו התבססה השופטת על עדי התביעה, וציינה כי מדובר בעדויות עקביות שהשתלבו זו בזו. "מנגד", הוסיפה, "הנתבע מסר גרסה יחידה, לא ביסס גרסתו כדבעי, ולא טרח לזמן עדים, שלשיטתו היו יכולים לתמוך בגרסתו".

מכאן היא עברה למישור המשפטי וקבעה כי המודעה אכן מהווה לשון הרע, בהיותה בעלת תוכן משפיל ומבזה, ומופצת בקרב רבים. בהקשר זה הזכירה כי "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל".

לגבי גובה הפיצוי הובהר מחד שהמודעות והפלאיירים מהווים פגיעה בשמה הטוב של התובעת ומרתיעים לקוחות פוטנציאליים, מה גם שישנה תנועת אנשים באזור שבו הודברו המודעות. מאידך, השופטת התחשבה בכך שככל הנראה מדובר בכמה מודעות בודדות, והתובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק בפועל.

בסיכומו של דבר חויב הנתבע לשלם לחברה פיצויים בסך 20 אלף שקל וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 שקל.