בית משפט פסק נגד סעיף צינון לעובד שעזב

חברת "גילון הספקה" סירבה לשלם פיצויים למנהל שיווק שלה לשעבר, בטענה שהוא התחרה בה לאחר עזיבתו. אבל השופט אורן שגב חשב אחרת

עו"ד שמעון בראוןפורסם: 28.10.17 , 08:33

בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגיש מנהל שיווק לשעבר בחברת "גילון הספקה", והורה לה לשלם לו את הפיצויים שעליהם התחייבה, אף שלכאורה הפר סעיף צינון שלפיו לא היה אמור לעבוד כמתחרה בתחום. השופט אורן שגב קבע שסעיף כזה תקף רק כשהוא מגן על אינטרס לגיטימי של המעסיק, כגון סוד מסחרי.

העובד הועסק במשרת שיווק בכירה בשנים 2012-1993. בינואר 2012 הוא החליט לעזוב, וחתם עם החברה על הסכם פרישה שבו התחייבה לשלם לו עמלות ופיצויי פיטורים של 41 אלף שקל, בתנאי שבמשך כשנה ממועד העזיבה לא יעסוק בעבודה מתחרה. ההסכם החזיק כשלושה חודשים, עד שלחברה התברר שהעובד החל לייצג שתיים מהחברות שעמן היא עבדה, ולפיכך היא סירבה לשלם לו את העמלות ואת הפרשי פיצויי הפיטורים.

תביעה

250 אלף שקל לעובדת שפוטרה עקב גילה

עו"ד ניר ידיד

במשך 22 שנה הועסקה התובעת ב"דובק". לקראת הגיעה לגיל 65 היא זומנה לשימוע ופוטרה. בית הדין לעבודה קבע שהמהלך בוצע בניגוד לחוק

250 אלף שקל לעובדת שפוטרה עקב גילה

בתגובה הוא הגיש תביעה שבה טען שלא הפר את תנאי הגבלת התחרות, בין היתר מאחר שלא הוא יזם את ההתקשרות עם החברות – אלא הן פנו אליו וביקשו לעבוד עמו לנוכח כישוריו וניסיונו בתחום. הוא ציין שבכל מקרה החברה צריכה לשלם לו את העמלות, שנחשבות לחלק משכר העבודה, ובנוסף עליה לשלם לו עבור שעות נוספות.

בתגובה הגישה החברה תביעה נגדית לפיצוי של 25 אלף שקל בטענה שהעובד לשעבר הפר את ההסכם בכך שהתקשר עם לקוחותיה וגרם לה לאובדן הכנסות בשווי 1.2 מיליון שקל.

השופט אורן שגב דן קיבלה ברובה את תביעת העובד ודחה את התביעה הנגדית. הוא הסביר שבדרך כלל, תנאי להגבלת תחרות יהיה תקף במידה שהוא מגן על אינטרס לגיטימי של המעסיק (למשל, סוד מסחרי).

במקרה זה, התנאי האמור נכלל בהסכם כעניין שבשגרה ולא במטרה להגן על סוד כלשהו של החברה, בייחוד כשהיא מפרסמת את רשימת לקוחותיה באתר שלה. השופט הוסיף שהחברה לא העניקה שירות בלעדי לשתי החברות שעמן החל התובע לעבוד לאחר העזיבה, ומכל מקום לא הוכח בפניו שמעשיו הובילו להפסקת ההתקשרות איתן.

לאור האמור נקבע כי אין תוקף לתנאי הגבלת התחרות בהסכם הפרישה, ומשכך החברה היא זו שהפרה אותו ולא התובע.

בהמשך דחה השופט שגב את דרישת התובע לתוספת תשלום בגין השעות הנוספות מאחר שלא הוכיח את היקף השעות שעבד בחברה.

לפיכך, החברה חויבה לשלם לתובע 40,696 שקל בגין הפרשי העמלות וכן לשחרר את מלוא הסכומים שנצברו לטובתו בקופת הפיצויים. בנוסף היא חויבה לשלם 15 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.