מדע הומוניסטי: בין מדעים מדויקים למדעי הרוח
חינוך מדעי שאינו עוסק בשאלות הגדולות של האדם וחייו בסביבה, שאינו שם במרכז הווייתו את הסוגיות האתיות, הערכיות והחברתיות הנמצאות ביחסי גומלין עם כל העשייה המדעית-טכנולוגית, יישאר חינוך העוסק במידע מצטבר בלבד, בעל מוגבלות קשה בכל הקשור לרלוונטיות, לנשמה יתרה, להומניזם
"אם את רוצה ללמד במסגרת החינוך המדעי, את צריכה לשנות גישה", אמרה לי חברה השבוע. כששאלתי מה לא בסדר בגישה שלי, תשובתה היתה: "את הומניסטית מדי".
אני מודה באשמה. מכיוון שאני תופסת את המדע והטכנולוגיה בראש ובראשונה כתוצרי האדם למען האדם, ובעיקר כתחומים שמתווים דרך חשיבה, התנהגות וחיים - זו בהחלט גישה הומניסטית. אז למי "שייכת" הגישה הזאת, לפקולטה למדעים מדויקים או לפקולטה למדעי הרוח? ומדוע חשוב בכלל שנעסוק בשאלה הזו?
עוד טורים בערוץ הלימודים:
מתלבטים מה ללמוד? תראו כמה תרוויחו אחרי
היכולות הרכות החשובות עבור הסטודנטים
שנת הלימודים האקדמית החלה, והדיון על ההבדלים בין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח שוב בכותרות. ההתנגחות הזו, שצברה תאוצה בעקבות זלזול שהפגין שופט בית משפט עליון בארה"ב כלפי מדעי החברה, עתיקה כמעט כמו הדיסציפלינות עצמן. המדעים המדויקים נתפסים כמקצועות "רציניים", מבוססי חשיבה לוגית ועובדות, המניעים את החברה וכלכלתה ולכן קריטיים לקיומה; מדעי החברה והרוח נתפסים כ"השכלה כללית" במקרה הטוב, תחומים "חביבים" שאי אפשר ללכת איתם למכולת, "לימודי דשא" פטפטניים שכלל אינם מקצועות במקרה הרע. העיסוק בהבדלים מעלים מעינינו את הדמיון הקיים בין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח, ומתעלם מטיבה של מערכת היחסים ביניהם.
המדעים המדויקים ומדעי הרוח דומים מכפי שנראה במבט ראשון. בראש ובראשונה, שניהם תוצרי חשיבה ועשייה אנושיים, וככאלה הם מתפתחים, משתנים ולעיתים מתהפכים לגמרי. שני התחומים זקוקים ליכולת הגילוי וההמצאה - רגעי "אאוריקה" הם נחלתם של אמנים, סופרים, פיזיקאים וביולוגים כאחד. בין אם את כימאית ובין אם את רקדנית, זוהי עבודה סיזיפית, המסוגלת לבנות שרשרת אירועים והזקוקה להכרה ולהוקרה של העולם כולו. מדובר במערכות יחסים שמקיים האמן עם אמנותו, המדען עם מחקרו, ובינם לבין החברה כולה.
עדה יונת מחוברת לריבוזום, דן שכטמן מזוהה עם הקווזי-גביש, אביב גפן נמצא בזוגיות עם שיריו, קדישמן עם כבשיו וגרוסמן עם גיבוריו. התרבות שלנו צומחת מתוכם. ושניהם, המדען והאמן כאחד, זקוקים לפילוסופיה, תפיסת עולם שעליה מושתתת עשייתם. בתהליך היצירה והחקר כאחד, האמן והמדען מפלסים שבילים ובונים עולם שהם מחויבים לו, כלפי עצמם וכלפי הציבור כאחד. המדען והאמן צריכים להיות מסוגלים לדמיין את המסגרות שהם עובדים עליהן, להיכנס לתוכן, לשוטט, לבצע מתוך חשיבה ביקורתית ולתקשר זאת לשאר העולם מתוך ערכים של כבוד, אחריות, אתיקה ומוסר כלפי כל מרכיביו.
ההשלכות של תפיסה זו על החינוך הן ברורות. חינוך מדעי שאינו עוסק בשאלות הגדולות של האדם וחייו בסביבה, שאינו שם במרכז הווייתו את הסוגיות האתיות, הערכיות והחברתיות הנמצאות ביחסי גומלין עם כל העשייה המדעית-טכנולוגית, יישאר חינוך העוסק במידע מצטבר בלבד, בעל מוגבלות קשה בכל הקשור לרלוונטיות, לנשמה יתרה, להומניזם.
במחזה "חייו של גלילאו", כתב ברכט: "הנוכל למנוע את עצמנו מההמון, ולהמשיך לקרוא לעצמנו מדענים?"
לי, התשובה ברורה.
ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
