עקדת יצחק: ואולי אלוהים כעס על אברהם
עקדת יצחק נחשבת לניסיון הגדול ביותר שבו עמד אברהם - ועליו קיבל את צל"ש האלוהים. אבל בין הדרשנים במהלך הדורות היו מי שחשבו שהוא עשה טעות מרה. אלוהים חונך את אברהם צעד אחר צעד, אבל הוא הולך וכושל, הולך ונופל אל תהומות האמונה העיוורת
את אשר יאהב יעקוד
הדעת לא תופסת איך אברהם שרץ להציל חיי זרים, מסוגל להתאכזר פעם אחר פעם למשפחתו; לגרש את הגר ההרה, לשוב ולגרש למדבר את הגר ואת ישמעאל בנו, להקריב לאלוהים את בנו השני שהוא גם בנה יחידה של אשתו, ובערוב ימיו לגרש מביתו את כל ילדי פילגשיו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לא, אני לא מתעניינת בסיפורים אלה מתוך רצון לבוא חשבון עם אברהם. אברהם לא היה ולא נברא, אבל משל בהחלט היה ועודנו. משל על אופי אדם וחווה, ובמקרה שלנו, על היכולת לדאוג לכל העולם ובו בזמן להתאכזר לקרובים לנו מכול.
כשאתה אומר "העלהו לעולה" למה אתה מתכוון?
"'עקידת יצחק" מוגדרת במפורש עבורנו, קוראות הסיפור, כניסיון. אלא שהמספר לא מסביר מה בדיוק הניסיון, ומה התשובה הנכונה במבחן הזה (בראשית כ"ב, א'-ב'): "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
האם אלוהים ציפה לציות או לסירוב? בסיום המבחן לא ניתן ציון ברור, והאחריות להבנת רצון האל ממשיכה לרבוץ על המצפון של כל אחת מאתנו. אברהם לוקח את בנו, מעלהו לעולה, אלוהים עוצר אותו ברגע האחרון ומסכם את האירוע (בראשית כ"ב, י"ב): "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".
כן, אברהם ירא אלוהים. אך האם הוא הצליח או כשל בניסיון? המקרא מתוחכם דיו לא להציע תשובה.
השגרה הפרשנית ומעבר לה
כֵּיוון שאברהם נחשב לאבי האומה ובנו הנאמן של אלוהים, מקובל לראות בהיענותו לצו העקידה הישג אמוני שאין שני לו. אולם גם לחוסר הנחת מבחירתו של אברהם שורשים בעומק התרבות היהודית, וכבר בספרות חז"ל נמצאות האמירות הביקורתיות הראשונות (תענית ד ע"א):
"וכתיב: 'אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי'. אשר לא ציוויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר 'וייקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה'. 'ולא דברתי' - זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק בן אברהם".
"לא עלתה על לבי"
לפנינו דרשה יקרה מפז שראוי להקדיש לה הסבר מפורט. ירמיהו מתאר את מעשיהם הרעים של בני יהודה (ירמיהו י"ט, ה'): "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי".
המלכים מקריבים את ילדיהם, ואלוהים מזדעזע ולא מבין כיצד נולד הרעיון המבעית הזה. הוא מוקיע את ההקרבה בעזרת חזרה משולשת על התנגדותו: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי".
אמור לי מי חבריך...
הדרשן מבקש לייחס כל אחד מפעלי ההתנגדות האלוהיים למעשה הקרבה אחר. הגינוי הראשון מוקדש למישע מלך מואב שבשעת כישלונו במלחמה (מול ישראל, יהודה ואדום) לקח "אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה". הגינוי השני מוקדש ליפתח שעם שובו כמנצח מהקרב, הקריב לאלוהים את בתו, והגינוי השלישי לאברהם.
דרשה זו מצרפת את אברהם לזימון מפוקפק. הוא עבד את אלוהים כדרך שעבדו מישע מלך מואב ויפתח הגלעדי. עם חברים שכאלה מי צריך קטגורים?
"לא עלה על לבי", זועק אלוהי המדרש נוכח קנאתו של אברהם. ואתה, אברהם, אם נענית לקריאה ואם הלכת ואם עקדת ואם התכוננת לשחוט – מה זה אומר עליי, על אלוהים; מה זה אומר על החינוך שנתתי לך? עזוב את העקידה עצמה, החטא וההחמצה הרוחניים הם בעצם היכולת שלך להאמין שאת הזוועה הזו אלוהים מבקש לעשות.
"אשר לא עלה על לבי", אומר אלוהים בעצב, נפרד מאברהם בפסגה המכזבת של הר המוריה ולא שב להתגלות לו עד מותו.
"היה לו להתחנן"
ביקורת קשה וברורה מזו נמצאת בפיוט קדום ומפתיע, המתאר את קורות ימי העולם והעם, ובכלל זה גם את מעשה העקידה (שחרית לשבועות מנהג מגנצא, "אז טרם נוסדו", ר' יוחנן הכהן ב"ר יהושע, מהדורת גולדשמידט / פרנקל עמ' 372)
"היה לו להתחנן לפניך ולבקש רחמים". הדרשן זועק את זעקתנו, קוראות התורה לדורותיה: "איך ביקשת רחמים על סדום ולא חסת על בנך?!" לו היה אברהם מכיר את בוראו כראוי, היה מבין שחובתו הדתית היא לפגוש את מידת הרחמים האלוהית ולחבור אליה. היה על אברהם לומר לעצמו: "מה הוא רחום אף אתה רחום". אבל אברהם בחר במידת "לך לך". במידת שבירת הפסלים, במידת הקנאות. אלוהים חונך את אברהם צעד אחר צעד, וככול ששניהם מתקרבים אל לבו של אברהם, הולך אברהם וכושל, הולך ונופל אל תהומות האמונה העיוורת.
אדמה וקורבנות בנים
המשותף למישע ויפתח הוא שקורבנותיהם הובאו כחלק ממחירי הקרבות הצבאיים. מתמטיקה פשוטה של מנהיגי מלחמות – מות הבנות או הבנים הוא המחיר הנדרש והראוי לניצחון בקרב. זה לא עובד תמיד (הרי גם הצד השני מקריב בנים ובנות, ומישהו צריך להפסיד) אבל הניסיון נחשב לראוי.
אין לנו במה להתנשא על אברהם, וכה כואב לדעת שמיתוס הקרבת הבנים מצא שביתה שכזו גם בחיינו. "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי", זועק אלוהים - ואנחנו ממשיכות וממשיכים לטעון שהוא רוצה שנשלם על אדמה ועל קברי מתים בדם ילדינו.
מתי נבין שהמצווה החשובה, היסודית והדחופה לנו יותר מכל מצווה אחרת היא לעשות שלום. קשה? מסובך? נראה חסר מוצא? בוודאי. אבל כבר שמעתי לא פעם יהודיות ויהודים שרים: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אולי סופסוף נצא אליה.
תודה
ליעקב אבני שחלק אתי אסופה מרשימה של מקורות קדומים שקיבץ, המגנים את מעשה העקידה.
לאסתר אדלסבורג שהשיחה איתה משוקעת בטור זה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
להודות על האמת, היה די מגעיל בשבוע שעבר, אבל העלבונות ודברי הנאצה אינם הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית היא שבעודכם מנסים להעליב אותי - אתם עובדים כאחרוני המשרתים של חברות הגדולות ומנהיגים שפוגעים גם בכם. נדבר על זה בסרטון (למעלה).
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
