הגר – האם החמישית שלנו

פרשת וירא צפופה בסיפורי אלימות שרבים מהם נעשו בצו האל ולמענו: על אנשי סדום ועמורה הומטרה "גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם"; אברהם עקד את שרה אל מיטתו של מלך גרר; שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל, ולמרבה הצער זכתה לגיבוי אלוהי: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ"; 

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת וירא  
• טופי בעין: לכל פרשה יש הפטרה / עמיר בניון
  

ישמעאל כמעט מת כתוצאה מהגירוש, והפעם, למרבה המזל, זכה להצלה אלוהית; יצחק כמעט נשחט תחת המאכלת של אברהם, ולמרבה המזל זכה גם הוא להצלה אלוהית (ולאיל אומלל שנלכד בסבך והיה כפרת עוונותיו).

קנאה, קנאות וחמלה

מתוך שלל סיפורי הקנאה והקַנאוּת אני בוחרת לעיין בסיפור שנע בין הקטבים של קנאה וחמלה –סיפור גירושם והישרדותם של הגר וישמעאל:

"ויַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ. וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד. וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ.וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (בראשית כא, יד-כ).

לחם, חמת מים וילד - שלשת הדברים שבהם מצייד אברהם את הגר, מעידים על כך שהוא משלח אותה אל מותה

ואל מות בנם המשותף. אני מניחה שהגר מבינה זאת היטב, שהרי אין לה כלי תחבורה, מים ואוכל נתנו לה במשורה, ואין יעד למסעה אז איזה סיכוי יש לה לשרוד עם ילד במדבר הגדול?

בשתי פעמים, שתיהן בתחילת הסיפור, נאמר שהגר "הולכת", אך הליכתה חסרת תכלית – "ותתע במדבר". המים כמובן מתכלים עד מהרה (כמה מים ולחם כבר יכולה לסחוב אשה אחת עם ילד), ונראה שההחלטה היחידה הנמצאת בידיה של הגר היא איך רוצה לפגוש את המוות שלה ושל בנה.

הגר, שעד כה ניסתה ללכת, משליכה את הילד המיובש והבוכה תחת אחד השיחים, מתרחקת ומתיישבת. פעולות ייאוש אלה מעידות שהגר הגישה את כתב הכניעה לידי מלאך המוות.

ברגע חריף זה בוחר המספר, באופן נדיר, לפרוש בפנינו את מחשבותיה של הגר: "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד". הילד בוכה תחת השיח. הגר בוכה במרחק ושניהם ממתינים למותם.

דאוס אקס מכינה

כשמסתיימים רחמי בשר ודם, וכלים הסיכויים, מגיח (לפעמים) האל לעזרת העשוקים. זה קורה הפעם - אלהים שומע את בכיו של הנער, הוא שב ומקים את הגר ומחזיר לה את האמונה בכוחותיה. הגר רואה באר מים ומאז חיינו נפתלים עם אח מאתגר ששמו ישמעאל.

כשאברהם משכים בבוקר, כדאי להישאר בבית ולהגיף את התריסים

סיפור גירוש הגר וישמעאל, וסיפור עקדית יצחק נפתחים באותו משפט, שהפך משום כך למשפט מבשר רע: "וישכם אברהם בבוקר... ויקח". מין נורמה קנאית שכזו – כשאברהם מתכונן לבצע רצון אלהי מר ואכזר הוא בוחר להשכים בבוקר. מי אמר שקנאות דתית היא עניין ספונטני? מי אמר שיש בה רק להט ואין לה דפוסים? הנה, עינינו הרואות, גם קנאות דתית יכולה להפוך להרגל.

הכי אמא שיש

סיפור הגירוש מציג את הגר כ"ביג מאמא" המקראית, ונדמה שהמספר המקראי ביקש לבנות את סיפורה כסיפור מראה למעשה העקידה. בהעמדת הסיפורים זה מול זה, מנסה המספר המקראי לעמת בתודעתנו שתי דמויות של הורים - אב קנאי ועוקד מול אם חומלת.

כאן מסתיים הדמיון ונפער ההבדל – בסיפור העקידה יצחק מגיע אל אזור הסכנה בלווית אב קנאי שמחזיק ביד אש, עצים ומאכלת. בסיפור הגירוש – ישמעאל מגיע למדבר עם אמא דואגת (הגם שהיא חסרת אונים).

אמא חומלת עם מעט מים ולחם או אבא קנאי עם מאכלת - שני הילדים יינצלו, אבל רק אחד מהם ייצא עם כוחות ועם יכולת לתפקד לאחר האסון.

כאמור, הסיפורים בנויים כסיפורי מראה. הקרבה הלשונית והתכנית בין הסיפורים מעידה על כך שהמספר ביקש שנשווה ביניהם. אני אצביע רק על כמה נקודות, ואת ההמשך אתם מוזמנים לפתח בסעודת השבת או "בבית המדרש של הטוקבקים":

• הגר יוצאת אל הדרך בבדידות וברגל, בעוד שאברהם יוצא למסע עם נערים וחמורים.

• להגר אין כיוון ואין מטרה והיא תועה עד מהרה במדבר, ואילו אברהם ממוקד מטרה והולך "אל המקום אשר אמר לו האלוהים".

• והעיקר, כמובן – בקנאותו הדתית אברהם הולך להקריב את בנו, ואילו הגר היא הקרבן של קנאת שרה וקנאות אברהם, והיא מתאמצת להציל את בנה.

• אברהם הולך במטרה לגרום למות הילד, בעוד הגר מתחננת: "אל אראה במות הילד".

• שני הילדים ניצלים על ידי מלאכי אלוהים.

• סיום הסיפורים מעיד על מהותם: כשעיניי אברהם נפקחות הוא רואה איל, חיה שתעקד ותוקרב תחת בנו. כשעיניה של הגר נפקחות היא רואה מים. אברהם רואה עוד קרבנות ומוות, ואילו הגר רואה חיים.

• וברגע שלאחר הסיום– אברהם יורד מהר המוריה לבד: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו". ואת יצחק הוא, ככל הנראה, לא יראה עד יום מותו. לעומתו, הגר מסיימת את המסע כשבידיה הדואגות מונח הילד: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ."

הבדל מגדרי? אני מקווה שלא

מה גורם לאברהם להיות אב עוקד ולהגר להיות אם מצילה? מפתה לטעון שלפנינו הבדל מגדרי אבל אני רוצה לעמוד בפיתוי, כיוון שאני מכירה הרבה גברים חומלים וכמה וכמה נשים קנאיות. כיוון שאני מקפידה לזכור ששרה יזמה את מסע האימה של הגר וישמעאל במדבר, ובעיקר, כיוון שאני רוצה להאמין שבידינו ובאחריותנו הדבר לעשותו.

אני רוצה שאנו, הנשים, נתאמץ לרחוש חמלה ולא נתפתה ליוהרת הטענה שהיא זורמת בדמנו. אני גם רוצה שגברים יאמינו שאלימות כנגד נשים וילדים היא לא גזירת גורל, אלא בחירה אומללה ומרושעת. אני רוצה שנהיה חברה אחראית, וחברה אחראית עוסקת בחינוך, וחס לה מלטעון ליתרון מוסרי מולד.

אברהם היה יכול להיות הגר, הגר היתה יכולה להיות אברהם, ובפרשת "וירא", שהיא גם פרשת "וַיִּקְרָא.. אֶל הָגָר", הגר מצטיירת כיראת אלהים האמיתית, ומבחינתי היא האמא החמישית שלנו. כשאני קוראת את סיפור הגר אני נרגעת, הגם שאני יודעת שיש לי הרבה מה ללמוד.

ובבית המדרש של הטוקבקים

שירותיקונים (61) חוני (48) ומגיבים רבים נוספים – לא טענתי שהמצב הכלכלי במדינה קל,

לא טענתי שחלוקת הכספים מוסרית, לא טענתי שאין להיאבק בהקצאת כספים להתנחלויות או לישיבות, ובוודאי לא טענתי שאין מקום למחאה חברתית.

טענתי היא שהכותבים שאותם קראתי במדור 'הדור האבוד' (ובלא מעט טוקבקים), היו עסוקים רק בבכי על מר גורלם הכלכלי ולא הקדישו טיפת מקום לשאלה - מה חשוב, מה מוסרי ומה מוטל עליהם לעשות. אם המחאה החברתית הייתה חוברת למשל לדאגה לעניים בעזה, או לפליטי חרב המגיעים לישראל – הייתי מרגישה לגמרי אחרת.

כן, יש לי הרגשה שהכותבים היו עסוקים ברחמים עצמיים לגמרי מוגזמים, ושעיסוק זה מחפה על הצורך לקחת אחריות על דברים שהם מעבר למצבם הכלכלי. ואנא, טוקבקיסטים יקרים, אל תאיימו עלי במדרג הצרכים של מסלו - כיוון שניטשה ופרנקל ורבים אחרים הציעו הצעות שסתרו את שיטתו, כיוון שרובנו לא נמצאים בתחתית הפירמידה שלו, וכיוון שאם נחכה עם המימוש העצמי עד שנמלא את כל צרכנו האחרים – אוי לנו ואבוי ליקירינו.

ומים שקטים (72) – אני שמחה כתמיד לפוגשך ותודה על שהזכרת לנו שבניגוד לדרשה של רבי שמעון בן אלעזר, גם החיות מתפרנסות בסבל ובקושי רב.

שבת שלום.

לטורים נוספים בבית המדרש של הטוקבקים:

• הדור המפונק: מי יחזיק לכם את הטישו?
• הדור האבוד? בכיינים, אתם "דור הנוח"