ילדים, לא חפצים

בסיפור הזה אין שום היגיון. מפלגות רבות מניפות את דגל זכויות האדם. הן ילחמו למען זכויות נשים וילדים כמעט בכל תחומי החיים. מדוע רק כמעט? מכיוון שכאשר מגיעים לתחום ההורות לאחר גירושין - המאבק משנה פנים ושם. למאבק הזה קוראים "חזקת הגיל הרך".

עוד דעות ב-ynet:

זה הזמן לדרוש הכרה בינלאומית לריבונות ישראל בגולן

ידידות שכולה שנאה

הזמן לסגור את קייטנת מתקן חולות

איפה החמלה? איפה ההיגיון?

חזקת הגיל הרך נחקקה בשנת 1962 והיא קובעת שבמקרה שבו ההורים מתגרשים, ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת אמם כברירת מחדל, "אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

בישראל 2017, במקום להתקדם ולהתאים את החוק לימינו, מתעקשות מספר חברות כנסת להשאירו על כנו, או לכל היותר לצמצמו לגיל צעיר יותר, אך הן לבטח אינן מוכנות לבטלו. למה? כי הן יכולות, וככה הן רוצות, מטעמי שליטה וכסף שכל קשר בינם לבין טובת הילדים מקרי בהחלט.

לצערי הרב מראשית הליך החקיקה לביטול חזקת הגיל הרך, מתנהל בכנסת שיח מזויף העוסק "בטובת הילד". מערכת שלמה של הנחות, של דילים פוליטיים ושל מסחרה בדבר הכי יקר שיש - ילדים. פתאום דגל זכויות האדם כבר אינו בראש התורן.

שני הורים

ילדי ישראל זכאים לשני הורים. שני הורים שחבים להם חוב גדול, הם הביאו אותם לעולם ועל שניהם מוטלת האחריות והחובה לדאוג לכל צורכיהם, לגדלם בכבוד ולדאוג לרווחתם הפיזית, הרגשית והכלכלית. שני הורים לכל החיים, זוהי דאגה אמיתית לזכויות הילד. זהו תהליך מתבקש של מודרניזציה וצעד נוסף לעבר השוויון המיוחל בין המינים.

בניגוד לחשיבה לה הורגלנו כולנו, מאמר מדעי חשוב שפורסם על ידי פרופ' וורשאק מאוניברסיטת הרווארד, הנקרא "מסמך הקונצנזוס" מוכיח כי המציאות הטובה ביותר לילד היא לגדול בבית אביו ואמו, ואם בית זה אינו קיים - יש לדמותו ככל שניתן. כלומר, ברירת המחדל לאחר הגירושין צריכה להיות משמורת משותפת.

מסמך הקונצנזוס הוצג בפני הוועדה שמינה משרד המשפטים, שהמליצה על שינוי החוק וביטול חזקת הגיל הרך לחלוטין. חוות הדעת של הוועדה, הוגשה למשרד המשפטים בשנת 2011, וקיבלה את חתימתו והסכמתו של שר המשפטים דאז, פרופ' יעקב נאמן. ולמרות זאת, לא ניתן להעביר את החוק החדש בכנסת.

לצערי, חברות וחברי כנסת ישראל רומסים את ערך טובת הילד שוב ושוב, בהתעלמות מהמקובל בעולם, מחוות הדעת הרציניות ביותר ומהמלצות הוועדה שמשרד המשפטים עצמו מינה.

אפליה מגדרית

מעבר לכך, מתעקשים חברי וחברות הכנסת, הקוראים כל העת לרפורמה ופרוגרסיביות, להנציח אפליה מגדרית שתואמת את תחילת המאה הקודמת. הם מתעקשים לקבע את מעמד האישה כעקרת בית ומונעים מנשים רבות לפרוץ את תקרת הזכוכית. לשיטתם, אישה יכולה היום לבנות קריירה אך ורק אם לא התגרשה.

אם התגרשה, היא צריכה לפנות את מירב זמנה לגידול הילדים לבד, כיוון שלשם ממש - מפנה אותה המדינה בחוקיה בכלל ובחוק חזקת הגיל הרך בפרט. האישה הגרושה, מקבלת מעל ראשה את תקרת הזכוכית בחסות החוק . אותה תקרה שהיא עצמה הייתה שותפה לניפוצה שנים כה מעטות קודם לכן.

הדבר המרכזי שמניע את המתנגדים לביטול החזקה הינו זמן מסך. הם מבינים היטב את הלך הרוח שבו השיח הקיצוני משתלט, הלך רוח בו דעות מיעוט קיצוניות מקבלות במה תקשורתית וחשיפה לה הם כה צמאים. זהו. אין כל חשיבה על טובת הילד, אין כל רצון להעמיק בדברים. אל חלל האוויר נזרקות אמירות סתמיות ופופוליסטיות, כמו גם סילוף מידע ועיוות המציאות.

המתנגדות טוענות שהן פמיניסטיות, אבל רוצות שהנשים יישארו בבית ויגדלו את ילדיהם. הן טוענות שטובת הילד תמיד לנגד עיניהן, אך מונעות מהם שני הורים. הן טוענות שהן בעד שוויון, אבל הורידו את דגל המאבק לחצי התורן. ואני שואל, מדוע דגל השוויון אינו מורם תמיד וללא תנאי לראש התורן?

הכותב הוא יו"ר עמותת "הורים שווים"