מאבקי הכותל עלולים להבעיר את הר הבית

שתי מערכות משפטיות מעסיקות את בג"ץ במתחם רגיש אחד: עתירות פעילי הר הבית המבקשים לאפשר קיום תפילות על ההר ליהודים ועתירות ארגונים ליברלים המבקשים לאפשר תפילות נשים ותפילות שוויוניות בכותל המערבי.

עוד דעות ב-ynet:

ילדים, לא חפצים

זה הזמן לדרוש הכרה בינלאומית לריבונות ישראל בגולן

ידידות שכולה שנאה

הזמן לסגור את קייטנת מתקן חולות

שני המקרים חופפים בזיקתם לעקרונות חופש הדת והפולחן. בשניהם התייחס בית המשפט לתגובה האלימה מצד מי שעלולים להיפגע משינוי סדרי התפילה במקום הקדוש: פעילות יהודים בהר הבית הביאה להתפרצויות אלימות מצד מוסלמים ותפילות הנשים בכותל לאלימות מצד יהודים אורתודוקסים.

אבל בעוד שבהר הבית האלימות הצפויה מנעה את יישום פסק הדין, בכותל שמתחתיו נדרשה המשטרה להבטיח את חופש הדת והפולחן של נשות הכותל. רבים מ"פעילי הר הבית" עוקבים באהדה ובתקווה אחר מאבקם של הליברלים לנוכחות בכותל: יישום העקרונות של שוויון, חופש-דת ופולחן הרי לא יוכל להיעצר בתחתית ההר אלא יצטרך להיות מיושם גם על ההר עצמו.

התמיכה של חוגים אורתודוקסים-לאומניים בליברלים איננה רק תוצאה של משאלות-לב, אלא מתבססת על מסורת הפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק בעניינם לאורך יובל שנים.

החלטות בג"ץ

ב-1967 החליטה ממשלת ישראל שלא לאפשר ליהודים להתפלל על הר הבית. ממילא, לא הייתה דרישה מצד יהודים להתפלל על ההר שכן, כידוע, מאז מחצית המאה ה-18 אסרו הרבנים על יהודים לעלות להר הבית. תנועת "נאמני הר הבית" שראתה בהחלטת הממשלה ערעור על ריבונות המדינה, עתרה לבג"ץ. בתשובה לעתירה כתב הנשיא אגרנט: "קדושתו של הר הבית לעם היהודי היא מעתה ועד עולם, ואינה תלויה בשלטון כלשהו ועומדת מעבר לדיון" (בג"ץ 223/67 בן-דב נ' שר הדתות).

בשורה של עתירות נוספות תמך בית המשפט בזכותם של העותרים לחופש הפולחן כמו בפסיקתו המפורשת של הנשיא ברק: "נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי." (בג"ץ 2725/93 - גרשון סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים).

בג"ץ הכיר אפוא בזכויותיהם של יהודים לחופש פולחן בהר הבית אבל בפועל, קיבל את עמדתה של משטרת ירושלים שיישום זכויות אלה לעת הזאת עלולים לגרום לסיכון חיי-אדם. מניעת זמנית של התפילות בשל הטיעון הביטחוני חיזקה אפוא את זכותם המשפטית העקרונית של יהודים לתפילות בציבור על ההר.

בג"ץ התייחס למושג "חופש הפולחן", הסותר את הדת היהודית לשיטתם של הפוסקים: למרות הכמיהה לגאולה ולבניין בית המקדש, חלה על יהודים החובה להתרחק מן ההר ולהימנע מלעלות אליו. היענותם של יהודים לצו ההלכתי, תוך תפילה יום-יומית לשובה של השכינה לירושלים, לבניין המקדש כפועל יוצא של שלום עולמי, והימנעותם מכניסה לשטח המקודש על אף כיסופיהם אליו, היא ביטוי לשליטה עצמית הנובעת ממימוש חופש הדת על ידי בני אדם בעלי בחירה חופשית. במקרה זה הם בוחרים לממש את חופש הדת שלהם בתפילה לכיוון ההר ובהימנעות ממדרך כף רגל עליו.

בתי המשפט בעולם ממעטים להתערב בנוהגים דתיים עתיקים בכנסיות, מסגדים, פגודות, מקדשים וכיו"ב. לא זו בלבד שבג"ץ הת

ערב אלא הוא לא טרח לברר לעמקה את השאלה באיזה חופש-דת בדיוק מעוניינת הדת היהודית והאם עליית יהודים להר אכן מבטאת חופש זה.

ניתוח השוואתי של הדיונים הציבוריים והמשפטיים בשני המקרים מראה שהם נערכים כאילו אין כל זיקה ביניהם. דיוני בית המשפט, המו"מ בין הממשלה ו"נשות הכותל" ומאוחר יותר הדיונים בין הממשלה לתנועות הדתיות הליברליות שהובילו לגיבושו של "מתווה הכותל", מתקיימים כאילו השינויים הנדרשים בשם עיקרון השוויון וחופש הדת אינם קשורים לאחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם.

מחאותיהם של אנשי הוואקף המוסלמי כנגד ההסדרים החדשים בכותל - ומנגד תקוותיהם של פעילי הר הבית היהודיים ליישומם, נותרו ללא תשומת לב. אלה המנהלים מאבק מול "ההשתלטות החרדית" כביכול על הכותל, אינם צופים את ההשלכות של פעילותם כמה עשרות מטרים משדה הקרב שלהם. "נשות הכותל" לא חשבו מעולם שעתירותיהם לחופש פולחן לפי מנהגן נשענות על אותו עיקרון משפטי התומך בתפילות יהודים על ההר עצמו. מאבק הדתיים הליברלים לתפילה שוויונית בכותל מתנהל כאילו הר הבית/חראם אל שריף לא קיים ומאחורי קיר האבנים הגדולות משתרע גן נעלם פסטורלי שכל הבאים בשעריו חיים בשלום ובאחווה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב היישוב הר אדר ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים