עיריית ת"א התעקשה לגבות חוב בניגוד להסכם

בעל נכס בעיר הגיע להסכם פשרה על תשלום ארנונה ומים – ועמד בו במלואו. למרות זאת, העירייה המשיכה בהליכים נגדו. הפרשה הסתיימה בביהמ"ש

עו"ד ניר נעיםפורסם: 18.12.17 , 07:15

בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה ערעור שהגיש בעל נכס לשעבר בעיר, שפרע חובות עבר של ארנונה ומים לעירייה, אולם זו המשיכה בהליכים נגדו. השופט עמית משה סובל-שלום הפך החלטה של רשמת ההוצאה לפועל לאחר שהתרשם שהחייב עמד בהסכם פשרה שנחתם בינו לבין העירייה.

העירייה פתחה נגד החייב שני תיקים בהוצאה לפועל - בשנים 1994 ו-1995 - בגין אי תשלום ארנונה ומים על נכס בעיר. התיק בגין חוב הארנונה (כ-66 אלף שקל) נפתח רק נגדו, ואילו התיק בגין חוב המים (6,320 שקל) נפתח גם נגד שני אחרים. בחלוף השנים תפחו החובות בשני התיקים והגיעו ליותר מ-800 אלף שקל. על רקע הסכומים הגבוהים ובשל העובדה שהחייב לא החזיק בנכס מ-1995, הוא הגיע ב-2002 לפשרה עם העירייה לגבי חוב הארנונה.

תביעה

חייב מת, עיריית ת"א דרשה מבנו 450 אלף ש'

עו"ד ניר סבן

במשך 15 שנה אפשרה העירייה לחוב ארנונה לתפוח, וכשהחייב הלך לעולמו היא תבעה את הכסף מבנו. ביהמ"ש מתח ביקורת על חוסר תום הלב שלה

חייב מת, עיריית ת"א דרשה מבנו 450 אלף ש'

בהסכם שנחתם בין הצדדים נקבע שהוא ישלם חלק מהחוב, 265 אלף שקל, ואילו את היתרה תשלם חברת "אוטו פרסט", שהחזיקה בנכס אחריו, ב-24 תשלומים שווים. כמו כן הוסכם שלאחר שהחברה תעביר חמישה תשלומים העירייה תעדכן את רישומי הארנונה רטרואקטיבית על שמה.

ב-2003, לאחר שהחייב עמד בחלקו בהסכם, ביקשה העירייה לעצור את הליכי הגבייה שפתחה כנגדו. אולם ב-2011 הם חודשו מאחר שהחברה לא העבירה לעירייה את רוב התשלומים שלהם התחייבה. החייב ביקש למחוק אותו משני התיקים בטענה ששילם את חובותיו (בעגה המשפטית: "טענת פרעתי"), אבל בספטמבר האחרון דחתה רשמת ההוצאה לפועל את בקשתו. היא הסתמכה בין היתר על עדה מטעם העירייה, שסיפרה שהחייב היה אחראי לכך שהחברה תעמוד בתשלומים, ומשלא עמדה בהם – החוב נותר על שמו.

החייב הגיש ערעור לבית המשפט ובו הפנה להסכם הפשרה שבו צוין מפורשות מהם התנאים לסגירת ההליכים ומהם הסכומים שהיה עליו לשלם. לטעמו, אין קשר בין החלק של החברה לבין החלק שלו, ויש לראות בו כמי שפרע את חובותיו. לחיזוק דבריו הוא הציג את בקשת העירייה מ-2003, שבמסגרתה צוין כי עמד בחובותיו.

העירייה חזרה על עמדתה שלפיה יש קשר בין החיובים' אולם עיון בהסכם הפשרה ובהחלטה שניתנה בהליך הקודם הובילו את השופט עמית סובל-שלום למסקנה שדין הערעור להתקבל.

הוא סבר שרשמת ההוצאה לפועל לא הייתה צריכה להסתמך על דברי העדה מטעם העירייה, שנחשבים "עדות שמועה" לא חוקית, מאחר שהיא לא הייתה שותפה לעריכת ההסכם.

בנוסף, הוא שוכנע שבניגוד לעמדת העירייה, נוסח ההסכם דווקא מעיד על כך שתשלומי החברה לא היו באחריות החייב ובטח שלא היוו תנאי לסילוק חובותיו.

מאחר שבמהלך הדיונים בערעור הסכימו הצדדים שהחייב ישלם גם כשליש מחוב המים, השופט קבע שהוא ייחשב כמי שפרע את החוב לאחר שישלם את חלקו. לפיכך, הערעור התקבל והעירייה חויבה לשלם הוצאות משפט בסך 3,000 שקל.