מסכות, אלכוהול והמון שמחה: פורים אצלנו, הולי בהודו
בדיוק בימי הפורים חוגגים מיליוני בני דת ההינדו את ה"הולי" - חג שכולו שכרון חושים עד דלא ידע: ההמונים צוהלים ברחובות, משליכים "פצצות צבע" אחד על השני - ושרים בממשלה צוהלים עם "האסורים במגע". על רקע זה מתבלט שכרון החושים הקדוש של פורים, וגם הקשר בינינו לאומות העולם
כתלמיד ישיבה פיתחתי קינאה יוקדת לדבר אחד בעולם החילוני: ריקוד בקלאב חשוך לצלילי מוזיקה שמתפוצצת באוזניים ושהולכים בה לאיבוד. כמו רבים מחבריי ביקרתי פעם או פעמיים באיזה מועדון סוג-ב׳. ראיתי את האור בעיני הרוקדים, אבל עבורי הייתה זו פלנטה זרה. עמדתי נבוך בצד והתביישתי לזוז.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
"ואתם חייבים להיכנס לעמוד פורים המיוחד שלנו
אז נכון, פיזזנו בחתונות ובהקפות שניות. קפצנו לשמים ב״אמת מה נהדר״ ביום כיפור. אבל תמיד החזקנו ידיים במעגל קבוצתי ובהצדקה פולחנית. הלמות תופים ושיכרון חושים של מועדון לילה עמדו בסתירה לקדושה המבוייתת שעליה חונכתי. לא ידעתי לרקוד לעצמי. לא הבנתי שמותר לרקוד ״עד דלא ידע״ בין מי אני למה אני ולמה, פשוט מאהבת החיים.
עוד בנושא בערוץ היהדות:
- הקרנבל בוונציה: ארס אנטישמי מאחורי המסכות
- כשאבותינו עבדו אלילים: אל השמש ההודי - בבית המקדש
- החג השחור וקללת העבדות התנ"כית
- "ניטל נאכט": כך מציינים החסידים את ליל חג המולד
- חג האורים של הטיבטים: בין חנוכיות לפנסי לוטוס
- "העיבור הטהור של ישו": האם שלנו טמא?
- חג הולדת מוחמד - ומה עם חג הולדת משה?
אל מול חומרת הסבר הישיבתית עמד ניצוץ אור, בדמות דרשה של ספר הזוהר שעיצבה מחדש את מושג הקדושה. בדרשה זו נאמר כי פורים קרוי על שם יום הכיפורים. למה? כי יום הכיפורים עצמו - יום חמירות הסבר המקסימלית - יהפוך לעתיד לבוא מיום של עינוי וצום ליום של עונג, כדוגמת פורים.
חלק גשמי באותו "עונג פורימי" הוא בשיכרון היין ״עד דלא ידע״. אם כך, יום הכיפורים בימי הגאולה יתקרב לחוויית טראנס: עם הלמות תופים ושיכרון אש, בדומה לסיחרורי מחול הדרוויש הסופי. על כולנו ייאמרו אז דברי שמואל לשאול: ״וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים... וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר... וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ אדני וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם״ (שמואל א׳, י׳).
עד לאותם ימי גאולה, אימרה זו, ״כיפורים - כמו פורים״, מוסיפה שגב לפורקן של חג הפורים עצמו. היא נוסכת קדושה רוחנית לשיכרות, להתחפשות ולאובדן ה"אני". הסוד הטמון בחובת ״יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ עמוק בהרבה מסתם חגיגות ניצחון על מזימותיו של צורר: כמאה שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ״הסתר הפנים״ של האל בעלילות המגילה חשף את גודלו ואת אמיתתו - ללא תלות במקום או בניסים מוחשיים. באופן דומה, גם האור שלנו נחשף בשיאו דווקא בהסתר הפנים של עצמנו.
שימו שמן, על הראש
וזה מביא אותנו לחג ההולי (holi) בהודו שחל השבוע, בדיוק בימי הפורים. גם הוא חג שכולו פריצת גבולות; של שכרון חושים עד דלא ידע. כצייר, יש לי חיבה מיוחדת לאופי הפורקן שבו בחרו ההודים: ה-holi הוא אקסטזה של צבע. מיליוני אנשים צוהלים ושמחים, זורקים ״פצצות״ צבע אחד על השני - ממים צבועים או מגוון אבקות gulal - בלי לעשות חשבון, ותוך צעקות ״הולי האי״.
באזורים הכפריים ובמקדשי הערים הגדולות מתווספים לפסטיבל הצבעים גם שירה וריקודים לקצב תופי ה-nagada העצומים. המחמירים מוסיפים גם עוגיות קנאביס מסורתיות שתורמות את שלהן לחגיגה.
מדובר בחג הינדי במקורו (ברשותכם, נוותר הפעם על סיפורי האלים), אבל עם השנים הוא הפך לחגיגה כללית. ולמרות שבערים הגדולות מתלוננים על כך שהחג הרבה פחות פרוע מפעם, עדיין - כמו עם תרסיסי הקצף שלנו ביום העצמאות - אף אחד איננו מוגן. כל רכב חולף יכול לשגר פצצת צבע ללא התראה, ומכל חלון או גג בניין יכול לצוץ צעיר עם רובה מים צבעוניים. ביקור בהודו במהלך החג מחייב למרוח שמן על הגוף והשיער לפני היציאה החוצה, כדי שהצבע לא יידבק לנצח.
ונהפוך הוא: בלי מעמדות
כיום, האתוס הראשי של ה-holi הוא ערך השיוויון. בתת-יבשת שבה הגזענות המעמדית כה מושרשת, בייחוד זו של ה״קאסטות״ הידועות לשימצה, יש משמעות מיוחדת ללקיחת פסק זמן בנוגע להבדלי המעמדות, המינים והגילים.
אז הנה יום של ״ונהפוך הוא״: אשר יזרקו ה"אסורים במגע״ צבע על ברהמיניהם. זאת ועוד, בגלל שאף אחד לא טיפש מספיק לצאת מהבית בהולי בבגדים יקרי-ערך, יוצא שכולם גם לבושים בסחבות דומות ונוצרת תמונה שכולם שווים. נכבדי ציבור יכולים להתחפש לליצני הכפר, ובעיתוני הודו יפורסמו תמונות של שרי ממשלה כשהם רוויים בצבע. בהמשך לנימת הנהפוך-הוא, יש מקומות בהודו שבהם מארגנים ״מלחמת מקלות״ בין גברים לנשים, אבל עם חוק אחד קטן שלגברים אסור להחזיר.
יום שכולו שיוויון מרבה את האחווה בין בני האדם, בבחינת ״דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת״. קשה לשמור טינה כלפי מישהו שאיתו השתכרת, או כלפי מישהי שאותה הטבעת בצבע תוך צחוק הדדי. גם אצלנו, מצוות המתנות לאביונים ומשלוחי המנות מכוונות לערך זה.
אך לפורקן מהסוג הפורימי יש, כאמור, רובד רוחני גבוה יותר, שקשור ל״דבקות״ החסידית. בין אם מדובר במועדון טכנו בתל אביב, ברחובות מומבאי בזמן ההולי, או במסדרונות הישיבות הליטאיות בפורים - שיכרון חושים שבא מאהבה, כזה המבטל את האגו, מחבר אותנו לאוהב האינסופי: ״הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה״ (שיר השירים).
משיח על חמור מהבהב
בפתח הדברים ראינו כי לפי "הזוהר", בימות המשיח, יהפוך יום הכיפורים למעין פורים. גמרא במסכת סנהדרין מקשרת את התובנה הזו גם לפסטיבל הצבעים הפורימי של הודו. הדיון בגמרא (דף צח) הוא על פסוק בזכריה ט׳, שם מתוארת הגעתו של המלך המשיח: ״הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר..."
בדיון על פסוק זה מסופר כי מלך פרס (כמה מתאים לפורים) זילזל בנבואה, והציע לשלוח סוס קרב ״להביא״ את המשיח, במקום אותו חמור מסכן. בתשובה עונה לו החכם שמואל כי לא מדובר בחמור רגיל, אלא בכזה המהבהב באלף גווני צבע.
בפירושו לגמרא דן המהר״ל בתורת החכם שמואל לגבי החמור, ומסביר: ״כי רק דבר שהוא פשוט בתכלית הפשטות מסוגל להכיל את כל הגוונים״. המהר״ל מלמד כי ריבוי הגוונים אצל המשיח לא מגיע מהחמור; הוא מגיע מאיתנו. המשיח, דווקא בזכות טוהר פשטותו, יכיל את כל "פצצות הצבע" שנשליך אנחנו עליו: את כל גוני האישיות, את כל גוני האנושיות, את הטוב ואת הרע, את היפה ואת הכעור. עד דלא ידע בין צדיק לרשע, בין הודי ליהודי, בין הצבעים של המן לצבעים של מרדכי.
מי ייתן ונזכה לפזז בשיכרון חושים קדוש, בקבלת פניו של המשיח על חמור צבעוני זה. פורים שמח והולי האי לכולנו!
- הכותב הוא מנהל החינוך של קרן TIIF לקידום יצירות מקור
לפנייה לכתב/ת 
