מילים יכולות להרוג: הייאוש הישראלי מתבטא בטוקבקים
אני לא מצפה לתגובת "אוהבים אותך רוחמה", ובכל זאת אני נדהמת נוכח תגובות בוטות מאוד לכל טור שמעיד על אחת משלוש קבוצות ההתייחסות שלי: שמאלנית, פמיניסטית ורפורמית - קללות, איחולי מוות ואלימות מינית. פרשת בהר המוסרית מזמינה הרהור מחודש בדברים שחשובים לנו כחברה. בואו ניקח אחריות על הפחד
לא קבוצת תמיכה
שלום, קוראים לי רוחמה ואני שמאלנית, פמיניסטית ורפורמית, ואני גם לא אוהבת לקטלג את עצמי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לא, אני לא מצפה לתגובת "אוהבים אותך רוחמה", ובכל זאת אני נדהמת נוכח תגובות בוטות מאוד לכל טור שמעיד על אחת משלוש קבוצות ההתייחסות שלי: קללות, איחולים למוות איטי ומיוסר ואלימות מינית.
ואם אומר את האמת
מול התגובות אני מחייכת בכאב ושואלת את עצמי מה היה קורה לו הן היו יודעות מה אני באמת חושבת. שהרי למרות שהדברים שאני כותבת נשמעים לחלקכן קיצוניים, החוויה שלי היא שאני פוסעת על קצות אצבעות, מגלה טפח מאמונותיי אך מכסה טפחיים, מתוך רצון לא לפגוע יותר מדי ב"רגשות הציבור", ואולי להצליח להנמיך את להבות האלימות.
ברור שזה לא מצליח, אמרתי לעצמי בשבועות האחרונים, הרי האלימות בחברה שלנו איננה תוצר של מרחק אידיאולוגי בלבד, והמתקת האמת אינה מתכון להפגת מתחים.
פרשת האומץ
"בהר" היא פרשה של אומץ מוסרי. מהר סיני נישא קולה של אלוהים שתבעה התנהגות מוסרית שאף אחת לא תרצה לקיים. אני שואלת את עצמי כמה נאצות נגד "אלוהים יפת הנפש" נשלחו להר סיני בשעה שנשמעו ממנו קולות הצדק החברתי של פרשת "בהר" (ויקרא כ"ה): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ", וגם: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", או: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". ובפסגת ההנחיות של הפרשה, נקודת המוצא לבניית תפיסת עולם מוסרית ולא אדנותית: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
אלוהים הגזימה?
לשון החוקים של פרשת "בהר" מעידה שלאלוהים לא היו אשליות. היא ידעה שלא נרצה לקיים את החוקים החברתיים הרדיקליים ששוגרו מראש הגבעה הקדושה. ועל כן התורה שבה ומתרה (ויקרא, כ"ה): "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ".
והיא אפילו מתחננת: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ", וגם מבטיחה פרסים לשומרות החוק: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם".
ואם לא הספיק לנו, חוזרת התורה ומסבירה, כאילו היינו ילדות קטנות: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ... כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
כן, אנחנו לא ילדות קטנות, אבל התנגדות לעשיית הטוב והישר איננה תכונה ילדותית, היא בחירה מבוגרת, מקובלת מאוד ואפילו אלוהים יודעת כמה חסר סיכוי הניסיון להיאבק בה.
חששות מוצדקים
העם היהודי לא נטה חסד למצוות שמיטה ויובל. מדויק יותר לומר שמאז ומעולם אהבנו לצטט אותן ולהתהדר במוסריותן, אך לא אהבנו לקיימן והמצאנו שבילים עוקפי שמיטה ויובל לתפארת; פרוזבול, מסירת שטרות לבית דין, הפקעת מעמד הקדושה של הקרקע, טענות על חולשת קדושת בית שני לעומת קדושת בית ראשון, בלבול ספירת שנות היובל, מכירת קרקעות לגוים... מה לא עשינו על מנת להפר את המצוות המוסריות של פרשת "בהר"?
אני לא חושבת שאלוהים הגזימה, אני חושבת שהיא בחרה להשתמש בפסגת הר סיני על מנת לומר לנו איך אנושות ראויה צריכה להתנהג, אף על פי שברור שדרישותיה החריפות לא יקוימו לעולם.
"ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע" (לאה גולדברג)
מושפעת מאוויר הפסגות של פרשת השבוע, אני חושבת על האפשרות שאנחנו, בחברה הישראלית, נאמר את האמונות שלנו בפשטותן, יושרן ומלוא חריפותן, ונוכל גם להקשיב להן בסקרנות (אולי בתמיהה), אולי בביקורת חריפה אך בלי אלימות. אני שואלת את עצמי מהן מצוות "בהר" החשובות להבנתי לעת הזו, מה נמצא על "פסגת סיני" הפרטית והציבורית בימים אלה?
"וכיתתו חרבותם לאתים" - כאן ועכשיו
בראש פרשת בהר המתחדשת צריכות להכתב ארבע אותיות – "שלום", והן לא יסמלו חתירה לשלום משיקולי כדאיות (אם כי השלום בוודאי משתלם), וגם לא מתוך מחשבה על העוול שנעשה לפלסטינים (אם כי בוודאי נעשה להם עוול) - אלא משיקולים דתיים.
פרשת בהר תפנה אותנו לעשרת הדברות, ותבהיר שכשאלוהים אמרה "לא תרצח", היא התכוונה בדיוק לכך. היא לא סייגה את הצו ולא עשתה בו הנחות. מבחינה רוחנית כל הריגה היא רצח, כל אלימות אסורה, ונשק לעולם טמא.
ואיך ניישם את המצווה הזו? נקדיש לה לפחות את אותם מאמצים שמקדישה החברה היהודית לשמירת מצוות כשרות או נידה; נקדיש לכך את המשאבים ואת היצירתיות היהודית המהוללת, נשבור את הראש, נפתח את הלב ונמצא פיתרון, נתעקש ולא נרפה. אחרי הכול - מצוות צריך לקיים.
"זכר ונקבה בראם" – כאן ועכשיו
זו תהיה המצווה השנייה בפרשת בהר המתחדשת. והיא תזכיר שאלוהים בראה את כולנו; זכרים ונקבות (וכל מה שביניהם), ולכן ממש לא אכפת לה אם אנחנו חושבות שהיא אל או אלה (וכל אפשרות אחרת טובה בעיניה באותה מידה).
היא תבהיר שחשיבה מהותנית היא גזענית ולכן היא ממש לא מוצלחת. לכל אחת מאתנו מותר להיות מה שבא לה, להימשך אל מי שבא לה ולהגדיר את עצמה בצורה יצירתית, אישית ומשמחת.
פרשניות הפרשה יסבירו ויזכירו שהנטייה למיין את העולם היא בחירה אנושית-תרבותית ויש לה גם מחירים. בעיניים של אלוהים אין עמים, דתות ומינים.
"ובחרת" - כאן ועכשיו
משתי המצוות הקודמות תגזר הצלע השלישית הקובעת שההשתייכות לעם היהודי איננה עול ובוודאי שאינה סגולה. התרבות היהודית היא אסופה של הצעות רוחניות לעשיית הישר והטוב, לכל אחת מותר לבחור בהן ומתוכן - ולכל אחת גם מותר להניח אותן ולמצוא נתיב אחר בעולם הרוח.
כפייה דתית היא רשעות וגם איוולת, ואלוהים לא ממש מתרגשת כשמישהי עובדת אותה מחוסר ברירה.
התוצר הסופי
של משולש "בהר" המחודש הוא חירות וחסד שמקורם בהבנה שחיי כולנו שוות ואסור לגרום סבל לזולת.
מה בכל זה מעורר אלימות?
הנה, מניתי את שלוש מצוות "בהר" שלי. אשמח אם בתגובות אתן תציינו את שלכן. אפשר להסכים איתי, אפשר לחשוב שההצעה שלי מעניינת ולרצות להרהר בה, אפשר לחלוק עליה ואפילו בחומרה רבה, ואפשר להתייחס אליה במשיכת כתף אדישה.
אני תוהה מדוע הצעה זו וכדוגמותיה זוכות לקיתונות של אלימות מילולית. מה כל כך נורא בחוויה שמישהי בעולם חושבת ממש אחרת ממני, והאם מישהי זוכה לרגעי שלווה או אושר לאחר שהיא כותבת תגובה עמוסה בקללות ובאיחולים מרים.
היאוש לא נעשה יותר נוח
החברה הישראלית נמצאת באווירה כללית של יאוש
בוודאי בענייני השלום וגם בענייני דת ומדינה. יש פחד גדול וגם חוסר אמון ביכולת להשכין שלום, ויחד עם זאת ברור לכולנו שאין פיתרון אמיתי אחר (מלבד הפיתרון המשיחי, למי שמאמינה בו).מנהיגות ומנהיגים פוליטיים לא מציעים פיתרון ורק זורים חול בעיניים. השילוב בין כמות מטורפת של פחד והיעדר פתרונות רציניים מוליד אלימות. שהרי אם אין לי הצעה פרודוקטיבית לפיתרון – אני אתקוף ביתר חריפות את מי שמציעה הצעה שמדאיגה אותי.
אבל היאוש הרי לא נעשה נוח יותר כאשר אנו מקללות האחת את השנייה. אני חושבת שהגיע הזמן שכל אחת תיקח אחריות על הבהלות שלה, על חובתה לראות את המציאות כפי שהיא, לשקול פתרונות ולהודות גם באוזלת היד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות יקרות (וכמובן שגם חברים יקרים) בואו ננסה השבוע בלי נאצות ועלבונות, בואו נבדוק השבוע את האפשרות לענות תשובות פשוטות, כנות. לא מוצאת חן בעינייך ההצעה שהצעתי? תסבירי מדוע ותעלי את שלך.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
