המחוזי פטר מתחמי נופש בצפון מרישיון עסק

חברת אוליב חויבה על ידי בית המשפט להוציא רישיון עסק עבור יחידות שהפעילה במושב רמות. אבל ערעור שהגישה התקבל. כיצד?

עו"ד יובל דמולפורסם: 22.07.18 , 21:49

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל לאחרונה את ערעורה של חברת "אוליב", המנהלת את מתחם הנופש "בריזה בכפר" שבמושב רמות, וזיכה אותה ואת המנהל שלה מעבירות של הפעלת עסק ללא רישיון. בכך הפכה השופטת תמר נסים-שי את פסק דינו המרשיע של בית משפט השלום בקצרין.

עיקר הדיון נסוב על טיבן של כמה יחידות נופש במושב המופעלות על ידי אוליב, המנהלת רשת של כ-140 יחידות אירוח כפרי ברחבי הארץ. היא הודתה בכך שבמושב יש שלוש יחידות במשק אחד, שלוש במשק נוסף ואחת במשק שלישי, כלומר - שבע יחידות נופש בסך הכול. השאלה המשפטית המכרעת הייתה אם שבע היחידות מהוות עסק אחד או עסקים נפרדים, שכן בהתאם לצו רישוי עסקים, רק הפעלה של חמש יחידות ומעלה מחייבת רישיון עסק.

משפט כללי

ערר: שיכון ובינוי הפחיתה מס וחסכה מיליונים

עו"ד איתי הכהן

פסק דין נוסף הבהיר כי חישוב מס רכישה בעסקת מכר לא אמור לכלול את הוצאות הפיתוח על הקרקע אם העבודות עדיין לא בוצעו בפועל

הערר של שיכון ובינוי: הפחיתה מס וחסכה מיליונים

בשתי הערכאות טענה אוליב שכל משק או מגרש שבו מופעלות יחידות עומד בפני עצמו ומהווה עסק נפרד. היא הוסיפה שלכל מגרש יש הסכמים שונים עם בעלי הנכס, חשבונות נפרדים והפרדה פיזית, ולכן אין לראות בהם "עסק" אחד ואין לבצע איחוד מלאכותי כפי שעשה בית משפט השלום.

אולם בית משפט השלום קבע כי יחידות האירוח מהוות יחדיו "עסק אחד" שחייב ברישוי. הקביעה נומקה בכך שכל היחידות מופעלות על ידי אוליב, וזוהי ליבת העסק, ואין לייחס משמעות מהותית להבדלים גיאוגרפים או להסכמי שכירות שונים עם בעלי מגרשים שונים. הוטל עליה קנס של 20 אלף שקל וכן הוצא צו המורה לה להפסיק להפעיל את העסק במושב.

אבל בניגוד לבית משפט השלום, שופטת המחוזי תמר נסים-שי שדנה בערעור סברה שהעובדה שאוליב היא זו שמנהלת ומפעילה את יחידות האירוח, ומשתמשת במשרד משותף, לא משנה את המצב שלפיו כל מגרש הוא ישות עצמאית. לטעמה, הניהול המשותף לא הופך את היחידות לעסק שבו יותר מארבע יחידות המחויב ברישיון, וההבדלים הגיאוגרפיים והפיזיים יכולים להיות מהותיים בנסיבות מסוימות.

"לכאורה לפנינו שלושה עסקים נפרדים שאף אחד מהם כשלעצמו אינו טעון רישוי", כתבה בפסק הדין. "שהרי כל אחד מהבעלים (של המגרשים ויחידות האירוח), לולא היה מתקשר עם המערערת, לא היה נדרש לרישיון עסק. משמע, מבחינה בטיחותית ותברואתית, המחוקק לא רואה בכל אחד מהמגרשים האלה סיכון לתכליות חוק רישוי עסקים באופן המחייב פיקוח באמצעות רישוי".

כמו כן, קיבלה השופטת נסים-שי את טענת אוליב שלפיה אין לכל היחידות במושב מתקנים משותפים. בהקשר זה היא חלקה על קביעת בית משפט השלום שלפיה לכל היחידות יש חדר אוכל משותף.

השופטת הסבירה שהמדינה למעשה הסתמכה על עדות של מפקח ששמע ממנהל המתחם שחדר האוכל משותף לכל העסקים. אבל בפועל, אותו מנהל לא הוזמן להעיד בבית המשפט, כך שמדובר ב"עדות שמועה" שלא ניתן להתבסס עליה.

מכאן לא נסתרה גרסת אוליב שטענה כי חדר האוכל משמש רק משק אחד, בעוד שליתר האורחים מוצע לאכול בו כפי שהיא ממליצה גם על מסעדות אחרות. לכן, בסיכומו של דבר הוחלט כאמור לזכות את המערערים. סכומים שהם שילמו יוחזרו להם.