כך לא בונים עיר: שגיאות התכנון שפוגעות בכולנו
כמה נעים ללכת ברחוב מוצל, לשטוף את העיניים במבנים מיוחדים, וליהנות מסביבה עירונית תוססת ובטוחה. אלא שהתכנון העירוני בישראל מתמקד לרוב ביעדים אחרים. פרופ' עדי וולפסון מציע אלטרנטיבה. טור אישי
יום הכיפורים הוא זמן לחשבון נפש, וגם הזדמנות טובה לחשוב מחדש על התכנון והבנייה בערי ישראל.
לטורים נוספים של פרופ' עדי וולפסון
תכנון הוא ללא ספק אחד מהמשאבים העירוניים החשובים ביותר. תוכנית המתאר המקומית, כלומר ברמת הרשות, מגדירה את שימושי הקרקע ותוחמת אזורים שונים בשטחו של כל ישוב, וגם מציבה עקרונות ומגבלות בתחום הבניה. כל זאת תחת ההנחיות של תוכנית המתאר המחוזית (תמ"מ), וכחלק מתוכניות מתאר ארציות (תמ"א). תוכנית בנין עיר (תב"ע) לעומת זאת, מסדירה את ייעודי הקרקע והשימושים המותרים בהם, את היקפי והוראות הבניה והפיתוח בשטחים המיועדים לבניה, למשל את זכויות הבניה, מספר הקומות ועוד, וכן הנחיות לתכנון ופיתוח ולבניה בשטחים הציבורים והפרטיים.
מערכת התכנון בישראל פועלת מתוקף חוק התכנון והבניה ולצידו תקנות והנחיות מנהלתיות שונות. אך למרות שמערך התכנון בישראל מסודר, התכנון, ברמות השונות, לוקה בחוסרים רבים, המתורגמים בסופו של יום לכשלים בשטח.
ראשית, למרות שהמדינה מתפתחת ומשתנה וכך גם הידע והטכנולוגיות, התכנון בישראל דורך במקום. גרוע מכך, הוא גם לרוב מנותק לגמרי מהמקום ומהצרכים המקומיים. יתרה מכך, הוא משכפל את השכונות כאילו אין טופוגרפיה, אקלים, היסטוריה וייחוד לכל עיר, ונדמה שהשכונות העירוניות, הכיכרות ומבני הציבור השונים מועתקים ממקום למקום. זאת ועוד, פעמים רבות אלמנטים שנחלו כישלון בשטח חוזרים ומופיעים מחדש בתרשימים ובתשריטים.
אבל הבעיה העיקרית של התכנון העירוני בישראל היא שהוא ללא תוכנית וללא תוכן. היעד העיקרי של רבות מהתוכניות הוא להגדיל את מספר התושבים בעיר ולמשוך אוכלוסייה חזקה. בנוסף, כולן מבקשות לחזק את הכלכלה המקומית ואת החינוך והתרבות.
הן מדברות על ציפוף עירוני - ניצול מיטבי של משאב הקרקע ופיתוח עירוני בתוך גבולות השטח הבנוי; על ערוב שימושים - שילוב של מספר שימושים באותו מתחם, כגון מגורים, תעסוקה ומסחר; על התחדשות עירונית - החייאה, פיזית וחברתית של אזורים ותיקים וחיבור שלהם למרקם העירוני; ועל חיזוק המרכז העירוני וחיבור בין השכונות, וצמצום הפערים בין השכונות החדשות והישנות.
יש יעדים? השאלה היא איך נממש אותם
מעבר לסיסמאות הגדולות הללו, השאלה המרכזית שצריכה להיכלל בתכנון היא לא רק מה, אלא איך? כלומר לא רק מה היעדים, אלא מה תוכנית הפעולה למימוש אותם יעדים.
כמו כן, כיוון שמאחורי כל היעדים הללו עומדים היבטים כלכליים, חברתיים וסביבתיים, אחת השאלות העיקריות שהתכנון צריך לענות עליה היא כיצד משקללים את כלל ההיבטים יחד. לדוגמא, כיצד מפרשים את המונח "ציפוף עירוני" ודואגים שלא יתבטא בצפיפות יתר, וכיצד מבטיחים שהתשתיות העירוניות יוכלו לשאת את הצפיפות תוך פגיעה מועטה באיכות החיים והסביבה? בנוסף, האם ציפוף עירוני משמעו בניית מגדלים עם מרווחים גדולים ביניהם, כמחויב בתקנות, או בנייה של כמות זהה של יחידות דיור צפופות יותר ונמוכות יותר? והאם הציפוף יהיה גם במרכז העיר או רק באזורים חדשים יותר?
גם בשאלת הרחבת היצע ומגוון התעסוקה בעיר, יעד חשוב לכל הדעות, יש להחליט האם לרכז את הפעילות בפארק תעשייה חדש או לפזר אותה באזורים שונים בעיר. בד בבד צריך לבחון כיצד המיקום של מתחם מסחרי חדש ישתלב במרקם העירוני ולא יפגע במרכז העירוני ובמתחמים ותיקים.
לבסוף חייבים לחבר בין מכלול היעדים ולייצר חַיוּת עירונית, שמשמעה חיזוק של הכלכלה המקומית, נגישות וחיבור בין חלקי העיר בתחבורה ציבורית ועוד. ואחרי הכל, התכנון העירוני צריך להיות חלק מהתוכניות האסטרטגית שמקדמים בישוב (ולא להפך), ולהתבטא בתוכניות הבניין בפועל, שלא פעם דורסות או מעוותות את תוכניות המתאר. כך למשל שכונות חדשות הנבנות במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן" נבנות לרוב על שטחים חדשים, בפאתי העיר, במנוגד לתוכניות הציפוף והחידוש, ותמיד בתכנון בחסר.
המטרה: תכנון עם תוכן
שאלה מורכבת יותר היא כיצד מוסיפים לתכנון העירוני גם תוכן. כלומר, כיצד מייצרים מבתים ותשתיות רחוב תוסס, מרחב עירוני מזמין, מפגש בין אנשים וקהילה. אין ספק שתכנון מייצר מציאות, ולכן צריך שהתכנון יתבסס על תוכנית ובה תוכן ברור, ולא שהתכנון ייצר יש מאין.
ראשית צריך להבטיח מרקם עירוני מעניין וחוויתי. העניין מתבטא גם מבחינה ויזואלית - מבנים מיוחדים, חללים בין מבנים, קירות ירוקים ועוד, וגם במתחמים ובמתקנים השונים עצמם - גינות, מזרקות, מתחמי ישיבה ועוד. התכנון צריך להתבטא בכך שהפארק העירוני יאפשר מגוון של פעילויות בשעות הפנאי ולמגוון אוכלוסיות, אבל גם לא יהווה מטרד לאנשי השכונה. ניתן גם להטמיע תכנון דינמי כך שהרחוב יוכל להפוך למסלול משחקים או למוזיאון פתוח.
תכנון עם תוכן הוא גם כזה שרותם את התשתיות לטובת היחיד והכלל. הוא צריך גם לאפשר תחושה של נוחות וביטחון וגם תחושה של שייכות וחיבור של האנשים אל הרחוב ואל העיר.
לשם כך יש לקחת בחשבון כיצד התכנון העירוני מתייחס לצרכים של קהילות שונות, כגון ילדים והורים (מעבר של עגלות, פחות מדרגות ויותר גני משחק), או אוכלוסיית מבוגרים (נגישות גבוהה, מקום למנוחה ולמפגש) ועוד. בו בזמן יש להבטיח גם מפגש בין אוכלוסיות, לדוגמא פארק ממנו נהנים ילדים ומבוגרים בו-זמנית, או גני ילדים שנבנים לצד בתי אבות.
תכנון עם תוכן מבקש, לדוגמא, להוסיף צל למרחב הציבורי כדי לאפשר לציבור להשתמש בו, או להוסיף עצים לעיר, שמעבר לנוי נותנים צל, מסננים את האוויר וסופגים רעש ברחובות הראשיים. לכל אלה יש להוסיף גם שימוש בטכנולוגיות ובכלים מתקדמים במרחב העירוני, אבל לא רק לשם הטכנולוגיה אלא כדי להבטיח יעילות לצד תועלת.
תכנון עירוני הוא מלאכה מורכבת ורוויית צרכים ואינטרסים. תכנון רגיש, שמתחבר לתוכנית ומציע גם תוכן, הוא כזה שמקיים בסופו של יום את הייעוד של מערך התכנון והבנייה. כדי שכל זה יקרה, הציבור הרחב צריך להיות שותף יותר לתהליכים, אך גם לקחת אחריות על התכנון, התוכניות והתוכן. הבחירות לרשויות המקומיות שבפתח הן הזדמנות טובה להתחיל ולפעול לטובת תכנון בר-קיימא בישראל.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
