כך השאיר ביטוח לאומי את הנכה מרותקת לביתה

פרשנות צרה של הסכם הניידות גרמה לביטוח לאומי לסרב להכיר בבן דודה של פגועת שיתוק מוחין כ"מורשה נהיגה" שיוכל להסיע אותה. ביהמ"ש התערב

עו"ד מאיסה ח'דיריפורסם: 28.10.18 , 21:48

בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגישה פגועת שיתוק מוחין בת 58, המשותקת בשלוש גפיה ומרותקת לכסא גלגלים, בדרישה לחייב את הביטוח הלאומי להכיר בבן דודה כ"מורשה נהיגה" שיסיע אותה במכונית שרכשה מתוקף מצבה. השופטת הדס יהלום קבעה שביטוח לאומי ייאלץ לקבל זאת אף שבן הדוד לא עומד בהגדרה בתנאי הקרבה המשפחתית.

מכוח הסכם ניידות שנחתם ב-1977 בין משרד האוצר לביטוח הלאומי ניתנות הטבות שונות לאנשים הפגועים בגפיהם התחתונות ומוגבלים בניידות. נכים שעומדים בקריטריונים זכאים לגמלת ניידות ולהלוואה לרכישת מכונית. במקרה של נכים שאינם מסוגלים לנהוג בעצמם, מכיר ההסכם בתנאים מסוימים ב"מורשה נהיגה" שיכול לנהוג במכוניתו של הנכה במקומו. על פי ההסכם, מורשה נהיגה יכול להיות מטפל או "קרוב משפחה" המוגדר כבן זוג, הורה, אח, סב או נכד שגר עמו באותו בניין, או שמקום מגוריו אינו מרוחק יותר מ-1,500 מטר מבית הנכה.

בנובמבר 2017 דחה הביטוח הלאומי את בקשתה של האישה להכיר בבן דודה כ"מורשה נהיגה", בנימוק שהוא לא עונה על הגדרת "קרוב משפחה". בהמשך הודיע הביטוח הלאומי לאישה כי תשולם לה קצבה לחסרת רכב והיא תידרש להחזיר את הטבות הניידות שקיבלה, הכוללות מתן הלוואה עומדת לרכישת מכונית.

ביהמ"ש:

תושב חוזר יקבל קצבת נכות רטרואקטיבית

עו"ד דוד סער

עולה חדש שעזב את ישראל וחזר אליה כעבור כמה שנים תבע לקבל את הגמלה בהתאם לכללים שחלים על עולים חדשים. בית הדין לעבודה הסכים איתו

ביהמ"ש: תושב חוזר יקבל קצבת נכות רטרואקטיבית

בעקבות ההחלטה הגישה האישה תביעה לבית הדין לעבודה. היא סיפרה שבן הדוד גר עמה באותו בניין, הוריה נפטרו ואין קרוב משפחה אחר שיכול לשמש לה כנהג. היא הוסיפה שלמטפלת שלה אין רישיון נהיגה ושהחלטת הביטוח הלאומי גורמת לאפליה בינה לבין נכים אחרים שכן אושר להם מורשה נהיגה שאינו עונה על הגדרות ההסכם.

הביטוח הלאומי התעקש מצדו שבן הדוד לא עונה על התנאים הקבועים בהסכם הניידות ולכן לא ניתן לאשר אותו כמורשה נהיגה.

אבל השופטת הדס יהלום קיבלה את התביעה והבהירה שמטרת הסכם הניידות היא לתת הטבות סוציאליות לנכה ולאפשר לה להתגבר על קשיים - בעבודה ובחייה האישיים. היא הדגישה שיש לפרש את ההסכם בהתאם למטרתו לטובת המוגבל בניידות.

בפסק הדין צוין שהתובעת עובדת ומשתכרת למחייתה, ועליה לצאת מביתה לשם ניהול אורח חיים תקין. בנוסף, רק בן הדוד יכול לשמש עבורה מורשה נהיגה. "מתן האישור לבן הדוד הוא למעשה ההבדל בין 'מתן רגליים' לתובעת לבין הותרתה בביתה ללא אפשרות להתנייד מחוץ לביתה", נכתב.

השופטת יהלום הדגישה שאמנם קרבת משפחה מסוג בן דוד אינה מנויה בהסכם הניידות, אך מדובר בסופו של דבר בקרוב משפחה מדרגה גבוהה. לדבריה, ההכרה בבן הדוד לא חורגת מהתנאים שהתווה הסכם הניידות ואינה מערערת את יסודותיו.

"ההכרה תאפשר לתובעת קיום בסיסי בכבוד ובאופן ראוי ותשווה בין מצבה לבין אלה שהתמזל מזלם ויש להם קרובי משפחה מדרגה גבוהה יותר שיכולים לשמש מורשי נהיגה", סיכמה. הביטוח הלאומי חויב בהוצאות בסך 400 שקל ובשכר טרחת עו"ד בסך 1,500 שקל.