העירייה תפצה על עיכוב טופס 4 שלא כדין

בעלי בניין בבני ברק נדרשו להעביר קרקע לצורכי ציבור אף שלא היה זכר לדרישה כזו בהיתר הבנייה. הוועדה המקומית תשלם להם 160 אלף ש'

עו"ד מיכאל מלכה | פסקדיןפורסם: 04.04.19 , 21:56

בית משפט השלום בתל אביב חייב לאחרונה את עיריית בני ברק לפצות ארבעה בעלי בניין בכ-160 אלף שקל על הנזקים שנגרמו להם בשל עיכוב שלא כדין של טופס אכלוס (טופס 4). השופטת סיגל רסלר-זכאי קבעה כי הוועדה המקומית לא הייתה רשאית להתנות את מתן הטופס בדרישות שלא היה להן זכר בהיתר הבנייה, ועליה לפצות אותם על הפסדי דמי שכירות והוצאות משפט.

התובעים בנו בניין בהתאם להיתרי בנייה מהשנים 2010 ו-2012. אף שהבניין הושלם וקיבל אישורי תקינות ממחלקות העירייה השונות (חניה, נטיעות, גנים ונוף וכו'), הוועדה המקומית לא העניקה להם טופס 4 לצורך אכלוס בלוח הזמנים הקבוע בחוק התכנון והבנייה. בתביעה נזיקית שהגישו נגד הוועדה במרץ 2014 הם טענו כי את האישור הם קיבלו באיחור של כשבעה חודשים, אחרי שנאלצו להגיש ערר על החלטתה.

חוק ונדלן

גילה שאין שירותי אורחים בדירה - ויפוצה

עו"ד רז לבנת | פסקדין

רוכש הנכס מחברת "קרן פז" הופתע לגלות שחרף ההתחייבות, הדירה לא הייתה מוכנה כפי שציפה. ביהמ"ש חייב את החברה לשלם 98 אלף שקל

גילה שאין שירותי אורחים בדירה - ויפוצה

רק בערר הם נתקלו לטענתם לראשונה בדרישה למסור לוועדה תוכנית לצורכי רישום (תצ"ר) כדי שתוכל להפקיע חלק מהקרקע לצורכי ציבור. לדבריהם, דרישה זו, שלא הופיעה בהיתרי הבנייה, לא הייתה חוקית ולא הקנתה לוועדה את הזכות לעכב את הטופס באופן שהסב להם אובדן דמי שכירות והוצאות בסכום כולל של כ-185 אלף שקל.

מנגד טענה הוועדה המקומית שנהגה כדין ובהתאם לסמכותה, וכי התביעה הוגשה כדי להלך עליה אימים. היא הוסיפה כי התובעים גרמו לעיכוב משום שסירבו למלא את דרישתה החוקית להבטיח את שטחי הציבור שמגיעים לה לפי התב"ע. לדבריה, התובעים ביצעו חריגות בנייה ואף השכירו חלק מהדירות שלא כדין תוך סיכון חיי אדם.

השופטת סיגל רסלר-זכאי קיבלה את התביעה במישור העקרוני. "שוכנעתי כי טענות התובעים להעלאת דרישות שלא כדין ודרישות שלא נכללו בהיתר הינן נכונות ומוצדקות", כתבה.

היא הבהירה כי הוועדה כפופה למה שנקבע בהיתר הבנייה, וברגע שתנאי ההיתר מולאו היא הייתה חייבת להמציא לתובעים את טופס האכלוס ואסור היה לה להוסיף דרישות נוספות שזכרן לא בא בגדרי ההיתר.

בתוך כך צוין כי מי מנציגי הוועדה המקומית, לרבות מהנדס העיר, לא הסבירו מה מקור הדרישות שהופנו לתובעים, ולא הוכיחו כי התובעים ידעו עליהן לפני הגשת הבקשה לטופס 4. יותר מזה: בניגוד להתחייבותו היועמ"ש של הוועדה לא הציג מכתב שלטענתו נשלח לתובעים בנושא.

לפיכך נקבע כי החלטת הוועדה הייתה שגויה ועליה לפצות את התובעים. בעניין סכומי הפיצוי השופטת הבהירה כי התובעים היו זכאים לטופס כשלושה שבועות מאוחר יותר מהמועד שלו טענו, וכי לא מגיע להם פיצוי עבור חמש מתוך 14 הדירות בבניין – שהושכרו, גם אם בניגוד לדין.

בהקשר זה ציינה כי במסגרת התביעה הנזיקית היא לא אמורה לדון בטענות למעשים פליליים מצד התובעים. בנוסף, היא לא מצאה לנכון לפסוק לתובעים החזרי הוצאות משפט עבור הליכי הערר. בסיכומו של דבר נפסקו כי לתובעים פיצויים בסך של כ-125 אלף שקל בנוסף להחזר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 35 אלף שקל.