הדרישה של עיריית חולון שקוממה את ביהמ"ש

עשרות שנים אחרי שהפקיעה קרקע ושילמה פיצויים, העירייה החזירה את הקרקע לבעליה וביקשה לא רק החזר הפיצויים אלא גם ריבית של 140 אלף ש'

עו"ד אליעז דנוס | פסקדיןפורסם: 28.04.19 , 21:24

סגן נשיא בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, השופט חגי ברנר, קיבל לאחרונה את עתירתן של שתי תושבות חולון נגד העירייה, וקבע כי אסור לה לדרוש ריבית במסגרת החזר קרקע שהופקעה תמורת החזר פיצויי ההפקעה מבעליהן.

ראשית הפרשה ב-1978, כאשר העירייה אישרה תוכנית שייעדה שטחים מסוימים, כולל אלה שהיו בבעלות העותרות, לצורכי ציבור. רק ב-1995 הקרקע הופקעה בפועל, ובתוך כך העירייה שילמה לעותרות פיצויי הפקעה בסך כולל של כ-70 אלף שקל. בפועל, על הקרקע לא נעשה דבר, וב-2018 אושרה תוכנית ששוב שינתה את ייעוד הקרקע, הפעם לטובת אזורי מגורים, תעסוקה ומסחר. בכך נזנחה סופית מטרת ההפקעה המקורית.

חוק ונדלן

להציל את ירושלים ממגפת עבירות הבנייה

עו"ד יאיר ברגר | פסקדין

אכיפה בררנית, אדישות תושבים וביטול מאסיבי של כתבי אישום הביאו את הבירה לפריחה עבריינית חסרת תקדים. איך אפשר להילחם בתופעה ההרסנית?

להציל את ירושלים ממגפת עבירות הבנייה

בעקבות זאת פנתה העירייה לבעלי הזכויות המופקעות, כולל לעותרות, והציעה להם לרכוש את החלקות שלהם בחזרה, בהתאם למנגנון שנקבע בחוק התכנון והבנייה. לפי המנגנון, כאשר שונה ייעוד של קרקעות שהופקעו, הרשות רשאית למכור אותן אך בכפוף לכך שלבעלים המקורי ניתנה אפשרות לקנות אותן "במחיר שלא יעלה על הסכום שבו נרכשו ממנו, בצירוף שוויה של כל השבחה בהם הנובעת מהתוכנית".

אלא שיחד עם החזר הפיצויים בתוספת שווי השבחת הקרקע, כתנאי להחזרת הקרקעות, דרשה עיריית חולון מהעותרות גם ריבית על פיצויי ההפקעה, בסך כ-140 אלף שקל.

העותרות טענו שדרישת העירייה לתוספת ריבית חסרת כל בסיס חוקי, וכי יהיה זה בלתי הוגן לגבות ריבית מהן, שהרי הן כבר ניזוקו עקב פעולות כפויות של העירייה. מנגד טענה העירייה כי השבת הקרקע כפופה להשבה ריאלית של סכום הפיצויים (כלומר בתוספת ריבית), ולא רק השבה נומינלית של הסכום שקיבלו.

פיצויים אינם הלוואה

השופט ברנר הסביר כי לרשות מנהלית יש סמכות לדרוש כספים רק מכוחה של הסמכה מפורשת בחוק, ובמקרה זה של ביטול הפקעה – השבת פיצויי הפקעה בצירוף שווי ההשבחה של הקרקע. "אין כאן מילה וחצי מילה בנוגע לחיוב בריבית, ולא בכדי", ציין בפסק הדין והדגיש שאין להוסיף לחוק את מה שאין בו.

העירייה התעקשה שהעותרות צריכות לשלם ריבית על פיצויי ההפקעה, בשל הכלל שלפיו אכיפתו של חוזה צריכה להיות צודקת ותואמת את המציאות הכלכלית. אלא שהשופט הבהיר כי לדיני החוזים ועקרונותיהם אין כל קשר לדיני ההפקעה, שהיא אקט שלטוני חד צדדי, שנכפה על בעל הקרקע.

הוא הזכיר שבדרך כלל ריבית היא חיוב שמצטרף לחוב או הלוואה, בעוד שכאן העותרות לא לוו כסף מהעירייה, ומעשה ההפקעה של הקרקע לא יצר זיקה של יחסי לווה-מלווה. גם את טענת העירייה שלפיה שיקולי צדק תומכים בדרישתה דחה השופט מכל וכול. הוא הזכיר כי לא העותרות הן שיזמו את ההפקה, ולא הן שהשתהו עשרות שנים. בנסיבות אלה, נקבע כי ראוי היה שהעירייה תנהג כלפי העותרות "ברוחב לב ולא בגבהות לבב".

בסיכומו של דבר קבע השופט ברנר כי דרישת העירייה לריבית בטלה ומבוטלת, והוציא צו האוסר עליה להתנות את החזרת הקרקע בתשלום ריבית על פיצויי ההפקעה. העירייה חויבה לשלם לעותרות הוצאות בסך 20 אלף שקל.