"החייל ירה, ואני ישבתי ליד סבתא עד שירד הלילה"
הילד מוטי רדזינסקי - לימים פרופ' מרדכי רביד - נולד למלחמה והכיר בעיקר פחד, רעב ובריחות. הוא נמלט עם הוריו מהסובייטים, מהגטו ומהרכבת לאושוויץ. סיפורו המדהים של מי שהיה לאחד מבכירי הרופאים בישראל, וידליק משואה בעצרת הזיכרון הממלכתית
הזיכרון הראשון בחייו של פרופ' מרדכי (מוטי) רביד, הוא של חייל נאצי רכוב על אופנוע, יורה למוות בסבתו. זה קרה ביוני 1941, מיד אחרי שהנאצים פלשו ללבוב - למברג, בפי היהודים - העיר שעד מלחמת העולם השנייה הייתה בשליטת פולין. רביד היה אז רק בן שלוש וחצי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
"סבתא לקחה אותי לטיול", הוא מספר. "הקבוצה הראשונה של החיילים הגרמנים הגיעה רכובה על אופנועי סירה, כאשר אחד נוהג והשני אוחז בתת-מקלע. הם פשוט קצרו כל מה שזז, וסבתא שהייתה אישה גבוהה, נפגעה מהאש ונפלה לידי. אני הייתי בגובה הדשא ולכן לא נפגעתי. ישבתי לידה עד שירד הלילה, ואמא שלי מצאה אותנו. זהו הזיכרון הראשון בחיי - רעש האופנועים וסבתא צונחת לידי".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- בתי חב"ד דורשים אבטחה: "נשמח שמישהו יתעורר, ויפה שעה אחת קודם"
- מרומא לירושלים: "מנחת הפיוס" של צאצאי הגרמנים
- "אדמו"ר השואה" הובא למנוחות: "גבורת הרוח בגטאות ובמחנות"
78 שנים חלפו. הילד מוטי רדזינסקי הוא היום פרופ' מרדכי רביד, מנהל המרכז הרפואי "מעייני הישועה" ופרופ' באוניברסיטת תל אביב, אבל הזיכרון הראשוני ההוא צרוב בו בכווייה טראומטית. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום (ד'), הוא ידליק משואה במסגרת עצרת הזיכרון הממלכתית שתתקיים זו השנה ה-54 ב"משואה", המכון הבינלאומי ללימודי השואה שבתל-יצחק, בסימן "השחרור: בין כאב לתקווה".
זוגיות נדירה של דתי וחילונית
כבר בתחילת הראיון מבהיר פרופ' רביד בצורה נחרצת כי יש דברים שעליהם לא יוכל לדבר לעולם. "עד לפני עשר שנים לא סיפרתי כלום. בעשור הנוכחי אני מספר למשפחה, אבל זה יותר כמו מערבון. אני מספר רק את הדברים המותחים שקרו, את ההרפתקאות. קשה בהרבה יותר לתאר תחושות. אני משתדל שלא להתרגש, ויש לי לפעמים תחושה שאני מספר סיפור של מישהו אחר".
רביד נולד בשנת 1938 בביאליסטוק שבמזרח פולין, בנם של משה ואסתר רדזינסקי: הוא בוגר חיידר ושומר מצוות – היא חילונית, זוגיות נדירה באותם ימים. השניים נפגשו באוניברסיטת וילנה שם למדה אסתר רפואה, ומשה משפטים (כדי להשתלב בעסק המשפחתי המצליח). "למרות השוני, אף אחד מהם לא היה פנאטי", מספר רביד. "אמא התרגלה לבשל כשר, ואבא שהיה פילוסוף ואיש טולרנטי, שמר מצוות אבל לא כפה את דרכו על אחרים".
השניים חזרו לעיירה סימיאטיץ הסמוכה לביאליסטוק שם היה המפעל המשפחתי לייצור אריחים. "אמא תכננה להשלים בהמשך את שנת הלימודים האחרונה. כאשר המלחמה עמדה לפרוץ, סבא רצה שהוריי ואני ניסע לפלסטינה, והוא ימשיך לנהל את המפעל, אבל עד שהם גמרו לדון בעניין, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולטוב שחילק את פולין - והם מצאו את עצמם בצד הרוסי. כיוון שהיו תעשיינים, הרוסים רצו לשלוח אותם לסיביר, אז הם נמלטו דרומה, ללבוב-למברג".
נולד למלחמה
רביד נולד למלחמה ולבריחה. מה שהציל את הוריו ואותו, היו הכנות מדוקדקות. "הם יצרו לעצמם ארבע כתובות דואר ששימשו אותם במהלך המלחמה כדי לתקשר. באותן כתובות דואר גם נשמרו כסף ומטבעות זהב אשר הצילו את חייהם בהמשך. בלי התכנון המוקדם, איש מאיתנו לא היה שורד", הוא פוסק ביובש אך בנחרצות.
בנובמבר 1941 הקימו הגרמנים את גטו לבוב ודחסו לתוכו כ-120 אלף יהודים, ובהם גם בני הזוג רדזינסקי ובנם הפעוט. "'אל תפחד' לא היה בלקסיקון שלנו. היה רק מה שצריך לעשות - תלבש, תעשה, תלך, תביא, תחכה. דיברנו בגובה העיניים - לא דיברנו על פחד, לא על רעב, לא על כאב".
היה מגע וחום אנושי?
"בהמשך המלחמה, בתקופה שבה הייתי לבד עם אמא, לא הייתה מיטה והיה קר. ישנו מחובקים, ואם היה שק או שמיכה חלקנו אותם. אבל לא היה אף פעם בכי ולא היה רגש. המגננה הייתה לא להרגיש".
אביך הצליח לשמור מצוות בתקופת השואה?
"מה פתאום", הוא משיב בהחלטיות, "אחרי המלחמה הוא חזר להתפלל בבית כנסת, אבל בזמן המלחמה - כלום. בטח שהוא לא החזיק בתפילין או בסממן שעלול היה לזהות אותו כיהודי. בתקופה יותר מאוחרת במלחמה, היה צלב מעל המיטה שלי, כי לא היה ילד פולני באותה תקופה בלי צלב מעל המיטה. כשאבא ראה את הצלב הוא ביקש להסיר אותו. במשך המלחמה השתדלנו לא להיות בחבורות אלא כמה שיותר להיות לבד. זה חלק מסוד ההישרדות".
הנפילה ששלחה לאושוויץ
בתחילת 1943 הבין משה רדזינסקי שכל מי שיישאר בגטו, יושמד, והמשפחה נמלטה דרך תעלת ביוב. לאחר שהשלושה נתפסו, הם הועברו למחנה מעבר בפאתי לבוב. האב הבין כי ביחד הם לא ישרדו, ולכן העדיף שבנו יישאר עם רעייתו ואילו הוא נמלט, עד שנתפס פעם נוספת. בזכות ניסיון בתיקון אופנועים, עבד כפועל כפייה במוסך של הוורמאכט.
האם והבן הצליחו להימלט ממחנה המעבר דרך פרצה בגדר, נמלטו ליער ושם חברו לפרטיזנים. "בזכות לימודי הרפואה אמא סייעה לאחרים ולכן כיבדו אותה. אבל בהמשך, הם לא רצו שיהיה ילד איתם, ולכן אמא העבירה אותי שוב לאבי, למוסך שבו הוא עבד. המוסך היה במבנה של אורווה ישנה ואני הייתי בעליית הגג".
איך ילד מצליח להעביר את הזמן?
"ישנתי הרבה, בניתי דברים מקש וגם עשיתי תרגילים. אבא לימד אותי שאסור לשכב יותר מדי וצריך לתרגל את הגוף. רק שפעם אחת, כשזזתי, עליית הגג קרסה ונפלתי למטה. בדיוק עבר קצין גרמני שצרח ''מה עושה פה ילד?!' אבי הגיע למקום, ונשלחנו למחנה הריכוז בינובסקה. בתחילת 1944 נשלחנו לאושוויץ.
"ברכבת לאושוויץ ילדים מתו מחנק, אבל אבא הרכיב אותי על הכתפיים ולאט-לאט נע לכיוון פתח בגג הקרון שדרכו חדר קצת אוויר. אבי היה אדם חסון וגבוה, ומכיוון שישבתי על כתפיו, הגעתי עם הידיים לפתח בגג שהיה סגור בחוט תיל רופף. התעסקתי עם זה עד שהפתח נפתח - ואבא אמר לי לטפס לגג ולשכב על הבטן. אחרי זה התחנן עד שמישהו הסכים לשלב ידיים ולאפשר לו לטפס גם כן. היה לילה, ואבא אמר לי להחזיק אותו חזק. חיבקתי אותו בידיים וברגליים, וכשהרכבת הגיעה לסיבוב והאטה - הוא הדף את עצמו ונפלנו לתוך שיחים. יחד אתנו קפצו עוד כמה יהודים. הגרמנים ירו עלינו ופגעו לי ברגל, אבל אבא לא נפגע, והוא ביקש מאדם שהיו לו בגדים, את התחתונים שלו".
בנקודה הזו אני עוצר את הראיון ושואל מה פתאום אביו ביקש תחתונים מאדם זר. פרופ' רביד מסביר שהם נדחסו לקרון הבהמות עירומים. כשהוא מספר את סיפור חייו, רביד לא מנסה לעורר אמפתיה או לצייר את עצמו או את הוריו כגיבורי-על. הוא פשוט מקפיד לספר רק את מה שהוא רוצה, או מסוגל, תוך שהוא מבחין באופן ברור בין מה שהוא עצמו זוכר - למה שסיפרו לו הוריו.
"אחרי שנמלטנו מהרכבת לאושוויץ, הגענו לפאתי כפר המרוחק כ-20 ק"מ מלבוב. אבא דפק על דלת ופולנייה זקנה פתחה. תוך שנייה היא הבינה שאנחנו יהודים. אבא ביקש בגדים. היא סיפרה שבעלה מת ויש ארון מלא. אבא התלבש, הזקנה רחצה וחבשה את פצע הירי ברגל שלי, הם אלתרו גם לי בגדים והיא ביקשה שנסתלק.
"חזרנו אל מה שנשאר מגטו לבוב. אבא חזר לעבוד במוסך של הצבא הגרמני, ובעזרת הדואר הפולני שהמשיך לעבוד לכל אורך המלחמה, הזמין את אמא שלי לבוא ולקחת אותי. באותה תקופה היא עבדה כמזכירה במשרד הגסטפו בעיירה פשמישל. היא דיברה גרמנית ופולנית ללא מבטא זר, ובעזרת תעודות מזויפות התחזתה לאלמנה של קצין פולני שנהרג בקטוביץ. זה היה סיפור כיסוי מצוין, ואפילו הרשו לה להביא אותי למשרדי הגסטפו, שם שיחקתי לידה בשקט כשהיא עבדה".
הנאצים לא חשדו בך?
"נראיתי כמו ילד פולני טוב, עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות ופולנית בלי שמץ של מבטא".
בן חמש וחצי - ורגיל לברוח
בהמשך האם נסעה כדי להביא את בעלה לפשמשל. היא השאירה את בנה בידי שכנה פולנייה, עד לרגע שבו זהות הילד כמעט ונחשפה. "הם עשו לביבות, ואני ברוב חוכמתי אמרתי לבעלת הבית שהלביבות טעימות - אבל השתמשתי במילה הרוסית במקום הפולנית. הסבתא הזקנה מלמלה מתחת לאף: 'רק היהודים מדברים ככה'. למרות שלא ראיתי תגובה בשולחן, החלטתי להסתלק.
"בלילה כשכולם הלכו לישון, לבשתי את כל הבגדים שלי - שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות, סוודר, מעיל וגם כובע. יצאתי מהבית והלכתי לכיוון תחנת הרכבת. מצאתי ליד התחנה בניין חצי הרוס, שם ישנתי - ובכל פעם כשהגיעה רכבת יצאתי לראות אם אמא חזרה".
רביד היה אז רק בן חמש וחצי. "לא אכלתי שלושה ימים, אבל לא הייתה בעיה לשתות כי היה שלג. כשאמא הגיעה היא אמרה שאני אידיוט".
המוטו: "לחיות חיים נורמליים"
לקראת סוף המלחמה נדדו בני המשפחה לפאתי לבוב, העיר שספגה הרעשה כבדה. ב-26 ביולי 1944 שחררו הכוחות הסובייטיים את לבוב, אבל גם אז לא מצאה המשפחה מנוח. הרוסים לא התכוונו להחזיר את מפעל האריחים לבעליו, והאנטישמיות הפולנית שחוו הבהירה כי היעד הבא הוא ארץ ישראל.
כמזכרת מהימים ההם, סירב רביד לאפשר לטראומות לנהל את חייו. גם לא לאחר ששרגא, האח שנולד בארץ ושירת כמפקד טנק, נהרג במלחמת יום כיפור בקרב ליד תעלת סואץ. גם לא לאחר שרומה, רעייתו הראשונה, נפטרה בגיל צעיר ממחלה. גם לא לאחר שאיבד את בנו, אלון, אף הוא ממחלה כשהיה ילד קטן.
לרביד שתי בנות ושישה נכדים, והוא חי במוטו אחד: "לחיות חיים נורמליים. למרות שפורמלית שתי הבנות שלי הן דור שני לשואה, הן לא ממש הרגישו את זה".
המורה של ראשי המחלקות
ללימודי הרפואה פנה מאידיאולוגיה: "כמו כל פליט טוב, חשבתי על האופן שבו אפשר לתת משמעות לחיים, אך גם על מקצוע שנדרש בכל מקום בעולם, בעתות שלום ומלחמה". לאורך השנים ניהל קריירה רפואית מרשימה. בין היתר, הקים וניהל את בית החולים "זיו" בצפת, "וולפסון" בחולון, ובמקביל ניהל קריירה מרשימה בהוראה ובמחקר.
הוא היה המורה של המחזור הראשון בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, ובין תלמידיו עשרות מנהלי מחלקות. במסגרת מחקר שלו על קדחת ים תיכונית משפחתית, הוא היה הראשון להוכיח כי טיפול בתרופה בשם כולכיצין יכול למנוע סיבוך של המחלה המסתיים במוות. שנים רבות עסק במחקר בנושאי סכרת ויתר לחץ דם.
בגיל 81 רביד משמש גם כיום כמנהל הרפואי של המרכז הרפואי "מעייני הישועה" בבני ברק, ובתוקף תפקידו אחראי לטיפול בגדולי הרבנים של עיר התורה והחסידות. "מתווכחים פה ושם, אבל אנחנו חיים בשלום", הוא מחייך. "אני טוען שההלכה אינה מתנגשת עם הרפואה, אבל זה בתנאי שלשני הצדדים יש שכל".
"יש לפעמים ויכוחים, לרוב הרבנים מפרשים את הלכה לחומרה. היהדות החרדית כיום חסרה לדעתי רבנים פורצי דרך, אבל בבית חולים הכללים ברורים. אין למשל מעלית שבת. המבקרים עולים ברגל, אבל אין מצב שחולה ימתין למעלית כי היא במצב שבת. אין בעיה שחלק מהמכשור הרפואי יעבוד במנגנון אוטומטי בשבת, אבל אין מצב שהטיפול הרפואי ייפגע בגלל השבת. כיוון שבשני הצדדים רוצים את טובת החולים, תמיד מוצאים את הדרכים".
