"רבני אימפריית הקודש": הרבנים המטאורים שהמריאו ונשרפו
בצירוף מקרים של אלוהי הטיימינג, שולחת אותנו פרשת נזיר לעלילות הרבנים. חטא הסגפנות מתחיל בתחושה שכללי היהדות הפשוטים כבר לא מספיקים, והאדם מקבל על עצמו הגבלות נוספות. הכוכבים עולים גבוה, תדמיתם הופכת גדולה יותר מעצמם, עד שהם נופלים מחוץ לגלקסיה ונשרפים
שוב שערורייה סביב רב-כוכב. אנחנו מחפשים את המטבע מתחת לפנס וממהרים להאשים את הרבנים ואת התלמידים המעריצים, אבל לא שואלים את עצמנו מהי התרומה שלנו לתופעת הכוכבים הנופלים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
פעם בא חסיד למגיד ממזריטש ואמר לו: "שמעתי שמי שמתענה ולא מדבר במשך 40 יום זוכה לגילוי אליהו. ואני - 40 יום שותק כמו דג, ואליהו הנביא לא בא וגם לא מצלצל". לקח אותו המגיד החכם לטיול באורווה, נעצר וליטף את אחד הסוסים בחום. "שמע", אמר לחסיד, "גם הסוס הזה לא דיבר 40 יום. אולי הוא גם יגיע למדרגה גבוהה".
בפרשת השבוע, נשא, אנו מתוודעים למדרגות הקדושה של הנזיר. אבל נזירות תועיל, אם בכלל, רק כאשר היא באה כשכבה נוספת, "אקסטרה קדושה", על מערכת נפשית ורוחנית בריאה ושלמה. כשהיא מנותקת, לא רק שלא תועיל - היא עלולה להזיק.
התקדשות ופיצה פטריות
ואולי רגע לפני שאנחנו קופצים גבוה למושגים כמו נזירות וקדושה, נתעכב על מושג מוכר לנו קצת יותר: רוחניות. אנחנו חיים בעולם מדעי, פיזי, תכליתי, שאין לו סנסורים לקלוט קדושה. למשמע המושג "רוחניות" אנחנו מדמיינים סדנאות בשקל או ב-3,000 שקל, עם גורו בשרוואל לבן ונרות ריח.
עוד יותר מזה זר לנו מושג הנזירות ברמה הבסיסית, בגלל ששריר ההתאפקות ודחיית הסיפוקים שלנו די מנוון. חיים דתיים עמוקים לא יכולים להתקיים בלעדיו, שכן הם מבוססים על העילאיות שבכיבוש היצר, הסיפוק מההתאפקות, השאיפה לחיות חיים שאינם רק ארציים, וההכרעה שאני והחמור לא נאכל מאותו אבוס.
תורת הנזיר נועדה לאפשר לנו הבלחה כזו לעולם הרוח: "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'". אבל ההבלחה היא במגבלות הזמן ובמגבלות תחומי ההימנעות, ההתנזרות משתיית יין, ההתרחקות מטומאת מת וגידול השיער פרא. התורה מגבילה את האסקפיזם של הנזיר ואומרת לו: קיבלת "פס" לרחף בחלל, אל תצא לגמרי מהגלקסיה.
מה עוד אין בנזירות היהודית? התנזרות ממין. המיניות היא הבסיס לאנושיות, היסוד שלה, התשתית לרוח ולנפש. התנזרות ממין היא המתה של החיים וזה אסור גם במסגרת נזירות.
נפלו מחוץ לגלקסיה
בצירוף מקרים של אלוהי הטיימינג, פרשת השבוע הזו שולחת אותנו לעלילות הרבנים שמנהלים "אימפריות של קדושה" - מוסדות חינוך, ישיבות, משפחות וקהילות שלמות שהולכות לאורם או סרות למרותם. בשבוע שעבר נחשפנו שוב לסיפור על "צדיק" כזה שמצא את עצמו מנהל קשרים לא ראויים בתוך הקהילה. פעם אחרי פעם אנחנו מופתעים לגלות שדווקא אנשים שהלכו רחוק וגבוה, וביקשו לרחף בעולמות גבוהים, נפלו מחוץ לגלקסיה.
ההסברים המיידיים תלו את הכשל בכוח ושררה. מסבירים לנו שאסור להעריץ, ואסור לתת כוח מופרז למנהיג רוחני, ואסור לשים בצד את השיפוט ואת הביקורת. מזכירים לנו מי שיש לו פקודים תחתיו עלול ליפול, מי שעומד בראש מערכת היררכית עלול למעוד. כמו שאמר קלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי: I did it just because I can. וכמו תת-אלוף, כמו מנהל בנק, כמו נשיא בישראל, כך גם רב - יכול ליפול במלכודת הדבש הזאת והזקן שלו לא יצליח להיות חבל ההצלה להעלות אותו מהבור.
זה נכון, אבל זה חלקי. מבט דרך הפריזמה הזאת בלבד מחמיץ זווית נוספת שמייחדת את "אימפריות הקודש". זווית שאולי פרשת נזיר שופכת עליה אור.
קדוש או חוטא?
הנזיר בפרשת נשא מחזיק שני צדדים סותרים – מחד גיסא, הוא נתפס כנושא של איכות גבוהה. "נזר אלוהיו על ראשו", מכריזה עליו התורה, ומשווה אותו לכהן ונביא. מאידך גיסא, בתום ימי נזירותו הוא נדרש להביא קורבן כפרה "מאשר חטא על הנפש".
בדברי חז"ל מקופל יסוד מפתיע: יש חטא מול הנפש. אדם יכול לחטוא לנפש של עצמו. הנפש רוצה את שלה, את מה שאלוהים התיר לה, ואתה בעל הבית שלה - מחזיק אותה ברצועה, מחסיר ממנה את מה ששייך לה ומדכא אותה.
"חטא על הנפש" יכול להיות צמצום ופרישות מעבר למה שציוותה התורה, "והחטא הוא שפורש את עצמו מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר". ויותר מכך - אדם שפורש מדברים המותרים לו, רוצה להגביל את עצמו מן המותר ובכך מוסיף עוד יצר הרע, כי היצר נהיה רעב יותר.
כי כך היא דרך הטבע
כשהגוף רעב לאורך זמן, הוא מתחיל לפרק שרירים ולאכול את עצמו ממקומות אחרים. כזו גם הנפש: נפש גדולה שרוצה להתקדש ומותחת את הקפיץ יתר על המידה, מונעת מהגוף והנפש חומרים חיוניים להם. החסר הזה הופך להיות האויב החדש, הרצונות הנמוכים מפעילים את הנפש מבפנים, וככל שהקפיץ נמתח רחוק יותר, הם הופכים דמוניים יותר, עד שהקפיץ עף וחוזר בהפוכה. במכה אדירה.
ה"כלי יקר" (פרשן בן המאה ה-17) שואל את הנזיר: "וכי לא די לך במה שאסרה תורה?" ובכלל, איזה מן איש אתה שבחרת לעצמך את מסלול הנזירות? "אילו היה איש תם וישר, היה מכלכל דבריו במשפט. לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות בלא נדר".
חטא הסגפנות מתחיל בכך שאדם מרגיש שהכלים של היהודי הפשוט - חוק ומשפט וחיים פשוטים והגונים - כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותו ולתת לו משמעות. הוא צריך ספורט אקסטרים במירוץ למיליון הרוחני, ולכן מקבל על עצמו לפרוש מדבר שכל העולם נוהג בו היתר, וזאת על ידי נדר שכביכול נכפה עליו מבחוץ. כמו אדם שמכריז "אני לא מעשן יותר" - ההכרזה יוצרת עבורו מחויבות חברתית לעמוד במילה שלו.
הם רוצים להיות "גדולים מהחיים"
"רבני אימפריות הקודש" נתפסים כרוחניים. הם מנהיגים את הקהילה שלהם ומתווים דרך לתלמידים בעניינים כמו שמירת שבת ולימוד תורה, וגם במציאת הרוח שבתוך עולם החומר והיומיום הסיזיפי; משמעות רוחנית לעבודה, לפרנסה, ליומיום.
אבל לפעמים זה לא מספיק. הם רוצים להיות "גדולים מהחיים" ולהפוך בעצמם לדמות מיתית גדולה. כשהם נשאבים לעולם עם דיבורים על קדושה ו"רוח הקודש", הם הופכים את עצמם למושא השלכה. התלמידים רואים בהם התגשמות של השאיפות והפנטזיות הרוחניות שלהם-עצמם: הנה, ככה היינו רוצים לחיות.
מה שהתלמידים לא רואים, זה את הזרמים התת-קרקעיים שבמהלך הזה, אלה שעלולים להיות "חטא על הנפש". וכשלוקחים את זה צעד אחד יותר מדי - גם חטא כלפי נפשות נוספות.
מה שנכון לכוכבי רוק, נכון גם לכוכבים רוחניים
מול "מלך הפופ" ו"כוהנת האופנה" אולי יש לנו צורך ב"מלך הקדושה". מישהו שיספק מאוויים וציפיות וחלומות של מעריצים, שישב לו אי-שם במערת נזירים, יישא עבורנו את הקדושה ויסמן לנו כמה רחוק אדם יכול להגיע.
הכוכבים עולים גבוה, מרחפים בחלל, התדמית שלהם נהיית גדולה יותר מעצמם עד שהם נופלים מחוץ לגלקסיה ונשרפים. ואולי אנחנו, הקהל ששואף לכוכבים, מסכימים שהם ישלמו מחיר אישי כבד, ואפילו יחטאו על נפשם.
"פרשות רבנים" כאלו ואחרות לא אמורות לסתום את בארות הרצון של מי שמחפש רובד של קדושה בחייו, אלא ללמד אותנו להיות ערניים ובררניים יותר. כן-כן, מותר לשאת עיניים לדמויות מההווה או העבר שנשאו קדושה בנקיות ובפרישות. שבחרו ללכת צעד התנזרותי אחד נוסף והגיעו למדרגות גבוהות - "נזר אלוהיו על ראשו". אבל בזהירות.
לפנייה לכתב/ת 
