בין איוב לרבנים שסרחו: הרב שלא חושש לגעת באמת
הוא קורא לרבנים להאיר פנים לחיילות הדתיות, תומך בריבוי תלמידות חכמים כדי להפחית את השפעתם של רבנים מטרידים - ומעודד את לימודי מורשת יהדות אתיופיה. הרב יעקב מדן לא חושש לגעת בנקודות רגישות ומושתקות גם בפרשנותו החדשה לאיוב - הספר שכמעט ולא עוסקים בו בחינוך הדתי והחרדי
"הצורך לטפח גדולות בתורה שתפסוקנה הלכות לנשים בעיקר בנושאים רגישים, ותייעצנה להן באורחות חייהן - הוא דבר חשוב , כדי שמהמשבר הזה כולנו נצמח למקום טוב יותר". את הדברים אומר הרב יעקב מדן (69), ראש ישיבת ההסדר הר עציון ומבכירי הציונות הדתית, בראיון שנערך בתקופה לא פשוטה מסיבות שונות, אך בין היתר, לאחר שורה של פרסומים מביכים בתקשורת, שבהם נחשף כי רבנים בכירים ומוכרים בציבור הדתי-לאומי פגעו מינית בתלמידיהם ובצאן מרעיתם - גברים ונשים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
"יש שינוי מבורך שמתקיים כיום - כניסתן של נשים לעומק עולם התורה", הוא אומר. "הכוונה היא ליועצות הלכה, מומחיות לטומאה ולטהרה, בנות אולפנות ומדרשות לבנות שלומדות ומלמדות תורה. זו תופעה מבורכת מאין כמותה, שמסבירה לנו עד כמה עלינו לתמוך בכך שנשים תגענה לגדלות בתורה. אין ספק שתפקידים של הדרכה וייעוץ לנשים, מתאימים הרבה יותר לנשים. בסופו של דבר, נשים תגענה לגדלות בתורה, וזה יתרום תרומה חיובית ליכולת שלנו להיות נקיים גם לפני ה'".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הטיוח הגדול: לרצוח יהודים בארגנטינה זה קל/ הרב אבי וייס
- אלוהים לא מחבק - הוא עושה/ פרופ' רוחמה וייס
- העלייה החשאית מוונצואלה: "אין אוכל, יש אנטישמיות"
הוא מודה כי המקרים שפורסמו לאחרונה גורמים לו, "בכל בוקר שאני קם", לדבריו, "להתפלל לקב"ה שאצליח לעשות את הישר בעיניו. הזקן שלי ותפקידי כראש ישיבה אינם מהווים חסינות או תעודת ביטוח מפני היצר, וכל יום עליי לעבוד על עצמי מחדש, וגם להודות לקב''ה על חסדו עמי שעד היום לא נכשלתי בכך".
אלוהים שבין איוב ליהדות אירופה
עצם הראייה הבלתי שגרתית שלו את תפקידן של נשים כ"תלמידות חכמות" פעילות בעולם ההלכה, היא מים צוננים (וכל תת-מגזר בזרם הדתי יגדיר אחרת איזה סוג של "צוננים") על קרקע ההלכה של מי ששיעוריו בנושאי תנ"ך הפכו אותו לא רק לאחד הקולות הבולטים בתחום, אלא גם קוממו עליו לא מעט רבנים בציבור הדתי-לאומי והחרדי.
בימים אלה רואה אור ספרו השישי, "איוב – בין חושך לאור" (הוצאה משותפת של "ידיעות ספרים" והוצאת "תבונות-מכללת הרצוג", כחלק ממיזם 929 ללימוד תנ"ך ובשיתוף אתר התנ"ך של מכללת הרצוג גוש עציון) - לא דבר של מה בכך. מדובר בספר שאיננו נלמד בשום שלב במגזר החרדי, ובזה הדתי-לאומי דוגמים התלמידים 9 פרקים בלבד מתוך 42 פרקי הספר לבגרות ברמה הגבוהה ביותר – 5 יחידות לימוד.
הסיבה, בין היתר, היא בשפה הגבוהה והקשה להבנה שהספר נכתב בה. לא ברור באיזו תקופה בהיסטוריה הוא התרחש, ואפילו בתלמוד הבבלי מובאת דעה ולפיה "איוב לא היה ולא נברא - אלא משל היה".
על פי המתואר בתנ"ך, איוב היה קורבן של השטן. הקב"ה הביא אותו כדוגמה לצדיק, והשטן טען כי אם יילקחו ממנו החיים הטובים, איוב יפנה עורף ויקלל את הבורא. לאחר שהשטן מקבל אישור, חייו של איוב הופכים לגיהינום: עשרת ילדיו מתים, כל רכושו אובד, גופו מתמלא שחין וחבריו הטובים מתגלים כמשענת קנה רצוץ. אלא שאיוב, למרות כעסו, מסרב להפנות עורף לבורא. בתמורה הוא מקבל את חייו בחזרה: מבריא, מתעשר, מתחתן מחדש, זוכה לשבעה בנים ושלוש בנות נאות, לנכדים, לנינים ואף לבני-נינים.
על השאלה מדוע בחר לעסוק דווקא באיוב, משיב הרב מדן: "ייסורי איוב, שאלת הגמול ומקומו של הקב"ה במה שקורה לנו כאן ועכשיו, מנוסחת אצלנו מדי יום מחדש. השאלה הזו לא מרפה מאתנו בעיקר אחרי השמדת יהדות אירופה".
אז איפה באמת היה אלוהים בשואה?
"השאלה לגיטימית, אבל כדי להשיב עליה צריך להבחין הבחנה ברורה: אני דיברתי על 'התקופה של השמדת יהודי אירופה' ואתה הזכרת את 'השואה'. כשאתה אומר שואה, אתה מתייחס לאירוע כמו אל רעידת אדמה, צונאמי, או אסון טבע אחר. כשאני מדבר השמדת יהודי אירופה, אני מתייחס לכך שזה היה אירוע מעשה ידי אדם. לכן מי שאמור לעמוד למשפט הוא לא הבורא אלא האדם.
"בספר איוב וגם בספר שכתבתי, הסוגיה המרכזית איננה מה הקב"ה צריך לעשות, אלא איך על האדם להתייחס אל הבורא באתגרי הצרות והקשיים העוברים עליו".
ובכל זאת, איך אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים" כשגם כעת יש פיגועים שבהם נרצחים הורים וילדים?
"חייבים להבחין בין הצורר הנאצי, למחבל הפלסטיני. כשאתה מסתכל על ישועת ה' מאז תקומתנו ועד היום למרות הצרות, השאלה היותר נכונה היא: איך אנחנו יכולים שלא להניח תפילין, ואיך אנחנו צריכים להודות לבורא בכל עת ובכל שעה, על כל הטוב שגמל לנו. גם בימי האפלה שעברנו באירופה השאלה הנכונה והמאתגרת הייתה איך אנו מקיימים שיח מתמיד עם הקב"ה בימים קשים. לא הייתי שם, אך למדתי זאת ממורי ורבי, הרב יהודה עמיטל ז''ל, שהיה שם. זה מה שמלמד אותנו איוב. הוא עובר תהליך - בתחילה הוא עוסק בעוול שהוא חש שה' גרם לו, אך בהמשך הספר השאלה משתנה".
איך זה קורה?
"בזכות רעיו. בהתחלה תקוותו הגדולה היא שהם ישפטו בינו לבין הקב"ה, אך הם תוקפים אותו ומתנכרים לסבלו. אז הוא פונה לקב"ה ולמעשה אומר, 'אם אלה הם רעיי – עדיף שתשפוט אתה אותי, אך לפחות, אנא הסבר לי את דרכך. המתווכח הרביעי שאיוב כנראה לא הכיר, מסייע לו לשאול את השאלות הנכונות. אז הוא מגלה מחדש את ה', וזוכה לקבל את התשובה. יודגש כי הדברים ארוכים ומורכבים הרבה יותר, ולכן בספר איוב 42 פרקים".
אגב, אי אפשר להתעלם מהחידוש - לספר העיוני הזה נלווים איורים?
"זה ניסיון ראשון שלי לקפוץ לבריכה של מים עמוקים וקרים, וצריך לראות אם זה יתקבל. אני חושב שבאיורים של צופיה לונסקי יש עומק ושיח עם הכתובים. אבל אני מודה שהיו איורים שלא קיבלתי וביקשתי אחרים. כעת הספר יכול להילמד במידה לא קטנה דרך האיורים, לכל מי שיש לו נפש של אמן, כמו של צופיה, שזכתה גם לאמונה גדולה וגם לאמנות גדולה".
יותר רבניות - פחות פרשיות מיניות
הריאיון עם הרב מדן הוא חריג. אין לו בעיה עם שום שאלה, גם אם היא נראית כגובלת בחוצפה כלפי רבנים, או להבדיל כלפי גיבורי התנ"ך והבורא. כאחד ממובילי גישת "תנ"ך בגובה העיניים" (ביטוי שהוא פחות מחבב לגישה הלימודית הרואה בגיבורי התנ"ך אנשים בשר-ודם), גם אין להתפלא על כך. על השאלה כיצד ניתן לשאוב אמונה מסיפור איוב, כאשר פנייה לבורא בימינו איננה זוכה למענה, הוא משיב: "אנחנו תובעים מהקב"ה תשובות, ואני חושב שאנחנו מקבלים אותן. יש לנו דרך ליצור איתו שיח, ולדעתי גם לזכות לתשובות לרוב שאלותינו.
"חלק גדול מהיכולת לעשות את זה, היא ללמוד מאיוב להקשיב לקולו של הקב"ה. כנראה שאין בימינו רוח הקודש בעוצמה שהייתה אצל כותבי המקרא. אך בדרכנו שלנו, אנחנו מסוגלים לשמוע לא מעט את קולו של הקב"ה משוחח עמנו, כפי שלמדתי ממורי ורבי הרב עמיטל על ימי החורבן באירופה".
את המהומות שליוו את השבועות האחרונים מצד בני העדה האתיופית, ראה בכאב: "המשבר בקליטת יהודי אתיופיה יוצר הזדמנות עצומה, ולכן בצום שבעה-עשר בתמוז (אמש, יום ב') לימדתי את תלמידיי את ההיסטוריה המפוארת של יהדות ביתא ישראל".
יכול להיות שהציונות הדתית כשלה בקליטה שלהם?
"בישיבה שלנו - הר עציון למדו ולומדים יוצאי אתיופיה, לתפארת התורה ומדינת ישראל, ואנחנו גאים בהם. בעיות הקליטה גדולות, אבל הן קטנות יחסית למופע הגדול והעצום של התחברות אחרי 2,500 שנה עם אחינו בני אתיופיה.
"כדי להבין כמה עוצמה יש בזה, במערכת החינוך צריכים ללמד יותר את ההיסטוריה המפוארת של יהדות ביתא ישראל, את מלכות ישראל שקמה שם, את מסירות הנפש שהייתה שם על קיום תורה ומצוות. ללמד איך הם פירשו את התורה בצורה שונה אך מרתקת, ואיך צמחה שם יהדות גדולה, יהדות עם מורשת מפוארת. אנחנו צריכים ויכולים ללמוד מהחוויה של יציאת מצרים שהם חוו גם במבצע משה וגם במבצע שלמה" .
"החיילות האלו הן בנותינו"
כשהבחירות (שוב) בפתח צצות ועולות סוגיות חדשות-ישנות המהוות אתגר בפני הציבור הדתי "הסרוג", שהרב מדן הוא בין מנהיגיו הבולטים. הוא נחשב לסמן "שמאלי", מי שחתום על מה שמוכר בציבור כ"אמנת גביזון-מדן" ששרטטה קווים לדמותה של השבת הציבורית, וניסתה לגשר על הפערים בחברה הישראלית בהקשר זה. אבל כשעל הפרק לא מעט סוגיות החובטות בציונות הדתית, הרב מדן לא מוכן להתכופף.
"זו לא תופעה חדשה מהתקופה האחרונה", הוא אומר. "כולנו זוכרים איך חבטו בציונות הדתית בתקופת אוסלו ובזמן העקירה מחבל עזה וצפון השומרון. גם בתקופת ילדותי, בירושלים, בשכונה חילונית, כינו כל דתי 'אדוק-פיסטוק', והייתי צריך להתנצל שאני הולך עם כיפה ולובש ציצית. מהקשיים צמחנו ואנחנו ננצח. חובטים אותנו ואנחנו נקום מחדש חזקים יותר".
הפיצול בציונות הדתית לא ממש מסייע.
"צריך לשלב ידיים כדי לצמוח מחדש הרבה יותר גבוה. יש בינינו דגשים שונים והבדלים אידאולוגיים לא קטנים, אך ניתן לשלב ידיים בלי להתעלם מהם ולצמוח יחד ולהתחזק".
האם רבנים אמורים בכלל להתבטא בעניינים פוליטיים? למשל, בסוגיית גיוס הבנות לצבא?
"ישנם תחומים לא מעטים הנמצאים בממשק שבין הדרכה רוחנית והלכתית לבין הפוליטיקה. בדרך הטבע תחומים אלה חשובים לרבני קהילות ולמחנכים. שאלת הגיוס הבנות היא אחד מתחומים אלה. כמעט כל הרבנים שאני מכיר, ורבים מהם מעדיפים שירות לאומי לכתחילה, מאירים פנים לבנות המתגייסות. הבנות האלו הן בנותינו, והן שומרות תורה ויראות שמים, וראויות לכל עזרה תורנית היכולה להינתן להן.
"אינני רואה דבר טוב היוצא מהתנגדות פומבית תורנית למעשיהן. עם זאת, יש לעודד גם השירות הלאומי, ורבנים עושים זאת. כמו כן, יש לעמוד על המשמר שהשירות הלאומי ייתן מענה מספק גם מבחינה דתית וגם מבחינה ציונית-לאומית לצורכיהן של הבנות. השירות הלאומי הוא טוב אך גם בו, כמו בכל דבר, יש מקום לשיפור".