אל תקראו להם קמצנים: הכירו את האנשים שהחליטו לצרוך פחות
תכירו את האנשים שהחליטו לצרוך פחות, לוותר על קניית בגדים חדשים, להיפטר מחפצים מיותרים ולעשות שימוש חוזר בקיימים, ובאופן כללי - לייצר הרבה פחות פסולת. קוראים לזה מינימליזם, וכך תצטרפו למהפכה
לאה היא אישה בת 70 ואף שאולי לא תסכים להגדרה, היא מינימליסטית. היא חיה כך כבר עשרות שנים, אבל סגנון חייה מתאים לטרנד עכשווי: אנשים ששואפים לחיים נטולי חפצים מיותרים, צורכים פחות, מייצרים פחות פסולת וגם פוגעים פחות בסביבה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הצרכנים יאלצו לממן את אריזת הפירות והירקות בפלסטיק"
מים ירוקים: בדקנו בקבוקים מאלומיניום
אוכלים פלסטיק: מה היה לנו בחג החד-פעמי והמנגל?
לאה כמעט לא קונה בגדים, והריהוט שלה בן 40 לפחות. אין לה שום מכשיר חשמלי מיותר (גם לא מיקרו וטוסטר), אף שהיא אספה לאחרונה מהרחוב מקלט רדיו ישן, כשכבר יש לה טרנזיסטור. פשוט היה לה עצוב לראות אילו חפצים אנשים משליכים.
"כל מה שאמצא לו שימוש חוזר, אני לא זורקת. בשקיות ניילון אני משתמשת שוב ושוב עד שהן זועקות הצילו", היא מספרת. "בשנות ה-90 טסתי לארה"ב ונשארו לי שקיות משם. לאחרונה הן התפרקו לי ביד. אמרתי להן, 'אם התפוררתן סימן שאתן באמת צריכות ללכת לזבל".
סמרטוטים ממגבות
לאה לא קמצנית. היא קונה לנכדים בגדים וצעצועים ונותנת מתנות נדיבות בחגים. היא גם לא סגפנית. היא קונה מצרכים במבצעים, אך עושה זאת בסופר עירוני יקר וצורכת מצרכים יקרים, כמו לחם מקמח מלא ואגוזים ועוף וטחינה אורגניים. ובכל זאת, מדי חורף היא אוגרת מי גשם.
"ברגע שיורד גשם", היא מספרת, "אני רצה החוצה לשים מכלים מתחת למרזבים ומזה משקה כל החורף את העציצים שלי, שאת חלקם אספתי ברחוב, צמחים שאנשים זרקו בהנחה שנבלו ואני החזרתי לחיים. כשאני מתקלחת, אני משתדלת לשים קערות שיאגרו חלק מהמים כדי לשטוף רצפה. אני כמעט ולא זורקת אוכל כי אני קונה בדיוק מה שאני צריכה. בננות בשלות מדי אני פורסת ומקפיאה. אני גם עושה שימוש חוזר באריזות של אוכל - בגביעי חומוס מאחסנת אוכל מבושל, בצנצנות קפה מאחסנת סוכר. מגבות ישנות שחבל לזרוק הופכות לסמרטוטים, בגד ישן ישמש לעבודה בגינה. אם אין לי מקום בבית לבגד חדש - אני לא קונה ומסרבת לקבל כמתנה".
לאה היא למינימליזם מה שקיבוץ הוא לכלכלה שיתופית: התנהגות צרכנית שרווחה במאה הקודמת וחוזרת באריזה עדכנית, כתגובת נגד להקצנת הצריכה וחשיבות הקניין הפרטי. התנועה שואפת לחיים נטולי חפצים מיותרים, מצומצמי צריכה ומרחיבי נפש. פשטות כדרך חיים, היטהרות מעודפי חפצים שמייצרים חרדה כדי לפנות זמן לחיפוש אושר שלא תלוי ברכוש. היא חלק ממארג של תנועות ותורות כמו טבעונות, חקלאות עירונית, אפס פסולת, קיימות וכלכלה שיתופית שמנסות לחולל שינוי בחיים של הפרט, ולעיתים משתלבות ברצון לשמור על כדור הארץ.
אצל לאה, שגדלה בשנות ה-50, תקופת הצנע, זה החל מקושי (מוכר) להתנתק מחפצים. המינימליסטים היום, בהובלתה של מארי קונדו (מחברת רב המכר "סוד הקסם היפני"), מגלים דווקא חדווה והקלה בהיפטרות מחפצים ומחליפים את הראוותנות הקפיטליסטית בענווה צרכנית.
הם שואפים לבתים קטנים יותר, ארונות ריקים יותר וחלקם אף מוותרים על שואב אבק, מכונת כביסה ואוכל מבושל. הם משתמשים בחיתולים רב-פעמיים, גביעוניות ותחתוני מחזור, ומשתדלים לגדל מזון לבד ולרכוש מוצרים מקומיים.
הם שוברים את מעגל השופינג: הם כבר לא איתנו בריגוש (והריקנות שאחריו) של קניית פריטים. נגמלו, או אולי התמכרו למשהו אחר - שיפור המצב הרגשי, וצמצום הקיום הצרכני. אחרי שנפטרו מהעודפים, גם הם עושים שימוש חוזר בחפצים קיימים, וקונים "רק מה שצריך" (או "רק מה שעושה לי טוב").
הם לא זורקים חפצים, אלא תורמים או מוסרים. לפני שישמרו חפץ הם בודקים: האם אני משתמש בזה? האם אני שומר את זה "ליתר ביטחון"? האם מישהו אחר ישתמש בזה טוב ממני? על הדרך הם מפחיתים את "טביעת הרגל הפחמנית" שלהם - הזיהום הנפלט לסביבה בייצור של מוצרי צריכה.
"המהפכה הבאה"
מעיין טל, מורה לפיתוח קול ועורכת המגזין האינטרנטי "מינימליזם ישראל", מסבירה: "לדעתי זו המהפכה הבאה. זו מהפכה תודעתית כי הגענו לקיצון. גם ברמת המשאבים של כדור הארץ, שעומדים להיגמר, וגם ברמת הנפש, שכבר לא עומדת בזה. כשאתה לא קונה, אתה לא מייצר זבל. 'אפס פסולת' זה תפריט קשה ליישום כי אנחנו חיים בעולם של פסולת, ולמחזר לא כל כך מועיל, כך שאין מה לקנות ואז לשים בפחי מיחזור, ועדיף פשוט לצמצם קנייה. כולנו נולדנו בלי ציפיות אבל תרבות הצריכה העלתה לנו את הרף. אדם שמח בחלקו לא יצטרך לקנות המון, לעבוד כמו מטורף ולצבור המון תארים. אדם לא שמח בחלקו, ניתן לשכנע לקנות דברים כדי שיהיה לו טוב. אפשר לצרוך, השאלה מאיזה מקום. מסוג הצרכנות הקיים אף אחד לא מרוויח".
לפי טל, "מי שמתעניין במינימליזם מגיע ממקום של סבל, שלא מצא פתרון בקריירה וכסף. היום כדי להיות שווים צריך להיות טובים במשהו. צריך להצטיין אבל לא בשבילך אלא כדי לקבל אישור חברתי. לשבת בשיחות סלון ולשפוך את קורות החיים שלך ולהוסיף את הטיסה לחו"ל והתמונה באינסטגרם. עבודה אינסופית כי תמיד צריך להוכיח משהו. לעומת זאת אני ארגיש יותר טוב ככל שיש תרומה במה שאני עושה".
טל מאוד לא רוצה שהמינימליסטים יצטיירו כקריקטורה. "זו לא דיאטה, לא מערך חוקים שבו מקבלים תפריט ומתחילים לחיות לפיו, ואז שופטים עד כמה אתה עומד בו. אנשים חושבים שמינימליזם זה צמצום צרכים? לדעתי זה העצמת צרכים ואי-פגיעה בזולת. הצרכים האמיתיים שלי ושלך הולכים לאיבוד בתרבות שפע, שתמיד משכנעת אותך להתרכז במה שאין, כדי שתצרכי. זה בא על חשבון צרכים בסיסיים כמו קהילה, אינטראקציה בין בני אדם, זמן פנוי, זמן לחשוב. כמו מיקוד, שזה ההפך מריבוי משימות בו זמנית, ההפך מלנהוג ולסמס, מלאכול ולצפות בטלוויזיה. זה בריאות ואוכל טרי ומזין, ופחות חומרים ממכרים. אז המטרה של אדם כזה היא לברר עם עצמו מה הצרכים האמיתיים שלו ואיפה חברת הצריכה משפיעה עליו להאמין שהוא צריך דברים שהוא לא, שבאים על חשבון הצרכים האמיתיים שלו".
מאיפה מתחילים?
"כאמור, אין תפריט. אני הפסקתי לאכול בחוץ ואני מכינה לעצמי את הקוסמטיקה. הפכתי לטבעונית, ואחרי תעשיית הבשר, התעשייה הכי מזהמת היא אופנה - גם אם היא תיעצר היום, יש מספיק בגדים בעולם לנו ולנכדינו. ועדיין כולם רודפים אחרי הסיילים. הבגדים שלי הם יד שנייה, ואני לא צריכה את תחושת ההישג של 'עוד בגדים בארון'. שלוש השאלות שאני שואלת את עצמי לפני כל פעולה, הן 'האם אני צריכה את זה? האם זה בא על חשבון משהו? האם זה פוגע במישהו?'".
בכל זאת יש לך סמארטפון ואוטו.
"כן, ואני גרה בבית פרטי במשגב שזה לא מאוד מינימליסטי. הסמארטפון ופייסבוק מאוד עוזרים לי להפיץ את השאלות שלי".
התחיל מדילול הארון
אצל טלי גורל מפתח-תקווה, המינימליזם החל מדילול הארון. "לפני כמה שנים נחשפתי לפרויקט 333, שבו לאורך 3 חודשים לובשים רק 33 פריטים, ורציתי לראות אם אעמוד בזה. היום יש לי סטים של בגדים, לא צריך לחשוב מה ללבוש וזה מפנה זמן בבוקר. החלטתי להרחיב את זה לעוד חפצים והתחלתי להוציא מהבית עוד ועוד פריטים. כך, גם זמן הניקיון שלי צנח. גם בתחומים אחרים, אני מנסה לצמצם, ולמשל, להקדיש זמן לאנשים שחשובים לי, להתמקד במה שיש לי ולא במה שחסר לי".
מה למשל?
"צימצמתי אכילה בחוץ. אני כמעט לא מתאפרת, יש לי מעט דברי טיפוח ומעט מצעים, אני מעדיפה לקנות בגד ב-300 שקל שאשתמש בו ולא כמה בגדים שאזרוק. והכי חשוב: אני יודעת איפה נמצא כל דבר. הייתי 11 יום ביוון עם טרולי קטן. כל מה שהייתי צריכה פשוט היה שם".
את זורקת פחות פריטים?
"לפעמים אני מנסה לעשות מהבגדים הישנים שלי חפצי אמנות. הייתה לי חולצה ישנה עם קקטוסים שמאוד אהבתי ויצאה משימוש. מיסגרתי אותה כמו תמונה ותליתי אותה על הקיר. במקום מתנות, אני מבקשת מאנשים להביא לי כרטיס לסרט או הצגה ולא עוד חפצים שסתם יהיו לי בבית".
איכות הסביבה זה משהו שחשוב לך?
"כמובן שאני לא משתמשת בשקיות פלסטיק, כי אני לא רוצה להכניס עוד דברים מיותרים הביתה, אבל במינימליזם אני יותר מחפשת את השקט הפנימי ומה יעשה לי טוב. אם אני עצובה, במקום להיכנס לקניון - אני עושה הליכה".
איך הסביבה מתייחסת לזה?
"אנשים מתלהבים ומתעניינים. בארון של הקיץ יש לי 20 בגדים בלבד. בהתחלה חשבתי, 'איך אני אלך עם אותם בגדים כל הזמן?', אבל עם הזמן הבנתי שהכל בסדר, אף אחד לא באמת שם לב לזה".
"העפתי 95% מהרכוש"
אסף איפרגן מתל אביב חי עם ההורים, שהם עצמם אינם מינימליסטים. "החדר שלי בבית הוריי הוא מינימליסטי. שאר הבית - ממש לא", הוא אומר. "הגעתי לכל העניין הזה מפודקאסט שהקשבתי לו ומצפייה בסרט בנושא הזה בנטפליקס. הבנתי שזה משהו שאני מאוד מתחבר אליו. העפתי 95% מהרכוש שלי. צימצמתי את הארון שלי מחמש שורות של מדפים לשורה אחת. התחלתי לאסוף דברים מהרחוב או מיד שנייה, ואני חושב לפני שאני אוכל בחוץ.
"אני גם נמצא בדיאטת מידע, למשל, מעדיף לצרוך רק את המידע שרלוונטי ומעניק לי ערך. הטלפון שלי על מצב שקט כל הזמן ועל מצב טיסה בלילה. יש לי שעון מעורר אמיתי, כדי שהטלפון לא יהיה ליד המיטה, ואני מנסה להמעיט נוכחות ברשתות חברתיות. הפסקתי גם ללכת לחדר כושר כי ראיתי שהכל שם סובב סביב באילו בגדים אתה מתאמן, ועברתי לעשות כושר בפארק. אני מבשל המון בבית, דברים פשוטים - ירקות וקטניות - כדי לצמצם את הפגיעה באיכות הסביבה ובחיות".
אנשים קוראים לך קמצן?
"אנשים חושבים שכסף יפתור להם כל מיני בעיות, יביא להם אושר, סיפוק - דברים כאלה. אני מסתכל על זה קצת אחרת, דוגל בנפש סטואית, שאלמנטים חיצוניים ישפיעו עליה כמה שפחות. אני מנסה לשמור על מערכת יחסים בריאה עם כסף".
לגור ב"בית אדמה"
מאיה חציר, מטפלת ברפואה משלימה ומורה ליוגה, מחברת בין מינימליזם וחזרה לסביבה. היא גרה בחווה אקולוגית ועוזרת לבן זוגה לבנות בית מחומרים מקומיים או ממוחזרים. "קוראים לזה 'בית אדמה', בהשראת דוד רנוב, שבנה כמה בתים כאלו בצפון. הקונספט מגיע מאדריכל אמריקני שרנוב למד אצלו והביא את זה לארץ. שם זה נקרא 'ספינת אדמה'. אנחנו כבר שנה בתהליך הזה. אנחנו בונים הכל בעצמנו, הספה והמטבח, ואת האמבטיה והכיור חוצבים בסלע. מכינים לבד גם כלים וצלחות.
"אם משהו עושה לי כיף, זה שחיי יהיו מינימליסטיים כי זה מה שנעים לי. אני אוכלת רק אוכל טבעוני לא מבושל, קונה ישירות מהחקלאים וכבר לא יכולה לקנות בסופר כי התרגלתי לאורגני. אנחנו מגדלים בוסתן בו צומח רוב האוכל שלנו. השאיפה היא שהשטח יהיה בר־קיימא, שמה שאצרוך הוא מחומרים שמזינים את האדמה ולא פוגעים בה. אני קונה רק בגדי יד שנייה ורק אם חסר לי, ולומדת להכין לעצמי חפצים - למשל אם למדתי לגלף כף מעץ, לא אקנה כף בחנות".
במה את לא מינימליסטית?
"אני עדיין מחוברת לטלפון וצריכה כסף. הייתי שמחה לבחור כמה לעבוד, או להתנתק מהטלפון. אני ערה למחיר. וגם יש לנו אינטרנט ונטפליקס".
לפנייה לכתב/ת 
