חיים של אחרים: בעולם הורגים יהודים - בישראל עוצמים עיניים
לישראלים אין פנאי או רצון אמיתיים להתעניין בגורלם של אחיהם שבתפוצות. בתום סבב צקצוקי לשון חוזר הישראלי אל עיסוקיו, וזה במקרה הטוב. במקרה הרגיל, רוב הישראלים כלל לא מתעניינים במה שקורה מעבר לגבולות המדינה: כואב ליהודים בגולה? שיעלו ארצה
גם הפעם, יש להניח, למרות התמונות הקשות שהגיעו במהלך יום כיפור מגרמניה - הציבור הישראלי לא צפוי לעסוק יותר מדי באנטישמיות המכוערת שכבר מזמן הרימה את ראשה המפלצתי ומטנפת כל חלקה טובה של אנושיות וקיום משותף.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
לישראלים אין פנאי או רצון אמיתיים להתעניין בגורלם של יהודי התפוצות. בתום סבב צקצוקי לשון סטנדרטיים, חוזר הישראלי אל עיסוקי היומיום שלו, ושוכח חיש מהר מצרות אחיו היהודים. וזה במקרה הטוב. במקרה הרגיל, רוב הישראלים כלל לא מתעניינים במה שקורה מעבר לגבולות המדינה.
קיראו עוד בערוץ היהדות :
- הלכות גסות: עשרת הדברות של הרב אבינר לילדה הצנועה/ פרופ' רוחמה וייס
- עדות מרגעי האימה: "זה פלא שיצאנו מזה. אלוהים שמר עלינו"
- "המורה נתנה לי לקרוא 'מיין קאמפף'": לגדול כנערה יהודייה בבגדד
הצרות של האחים פחות מטרידות את הישראלי הממוצע, והממסד הישראלי נטול כל יכולת השפעה של ממש: שרי הממשלה המדקלמים באוטומט כי על יהודי אירופה לעלות לישראל, הם אותם שרים שלא עשו כלום (שלא לומר שום דבר) על מנת לאפשר ליהודים מאירופה להגיע לישראל, לחיות ולפרוח בה. תשאלו את יהודי צרפת. הם יספרו לכם שמדינת ישראל, ובראשה בנימין נתניהו, דיברו גבוהה-גבוהה - אך בפועל עשו מעט מאוד כדי לאפשר לאלפי יהודים, צרפתים משכילים, למצוא בית בישראל.
תוכניות? היו גם היו. דיונים? היו גם כן. מעשים? מעט מאוד. ויהודי צרפת בהחלט עלו, רק לא לישראל. בעיקר לבריטניה. ושם, אגב, שוכב עוד סיפור שמטופל בחובבניות בלתי נסבלת - אבל חכו לג'רמי קורבין, ותראו.
"יהודים פוחדים להתלונן"
לפני כמה חודשים, בשיחה שנערכה בפורום קטן וסגור, הביע יו"ר הסוכנות, יצחק הרצוג, דאגה עמוקה מפני העניין המצומצם של הישראלים בגילויי האנטישמיות המתרבים ברחבי העולם. הרצוג, שמסתובב לא מעט בין קהילות יהודיות באירופה ובארצות הברית, חשוף לעדויות ממקור ראשון אודות החיים החדשים של היהודים במקומות שנחשבו במשך עשרות שנים לבטוחים עבורם. את מה שהוא שומע שם, הוא מנסה לתווך לציבור הישראלי כאן - אולם העניין במוצר שהרצוג מבקש למכור הינו פעוט, זניח כמעט.
וזה לא שאין מה למכור. ארגונים אירופיים לזכויות אדם מזהירים כי המידע המתפרסם באירופה אודות האירועים האנטישמיים קטן לאין ערוך ממה שבאמת קורה בשטח. יהודים לא תמיד חשים מספיק ביטחון על מנת לגשת ולהתלונן כשמשהו רע קורה, אם מתוך חוסר אמון בנכונות של הרשויות לפעול ולמגר את האנטישמיות, ואם מתוך חשש כי גם חלק מאלה האמונים על שמירת החוק נוטים לשנוא יהודים.
כך או אחרת, אירועים אנטישמיים רבים כלל אינם מדווחים, וממילא אינם מטופלים, ויהודים רבים חיים בתחושת פחד, תחושה המשפיעה על היום יום שלהם ועל תחושת הביטחון הכללית.
נתונים שהוצגו בתחילת השנה בכנס הוועד היהודי האמריקני בוושינגטון, חשפו כי תחושת הביטחון של היהודים, גם בארצות הברית, נמצאת בירידה, ובאירופה המגמה הזו מחריפה בכל יום שעובר. מה שקרה אמש בהאלה הוא ביטוי מחריד לתחושות אלו, ואלמלא השער הממוגן שמנע מן הרוצח הנאצי לחדור אל אולם התפילה - מי יודע באיזו מציאות היינו היום.
אל תתבכיינו להם
קשה להאשים את הישראלים בהתעלמות או בחוסר עניין. הקיום הישראלי גדוש ממילא באירועים אינסוף, כך שצרותיהם של יהודים הבוחרים לנהל את חייהם מחוץ לגבולות המדינה, הן צרות של פריבילגים - כך לפחות בעיניי ישראלים רבים. מי שרוצה לברוח מן האנטישמיות, שיתכבד ויעלה לארץ. פה מקומו, פה ביתו.
פרופ' יוסי שיין מאוניברסיטת תל אביב, פרסם השנה ספר על יהדות העולם. כותרתו: "המאה הישראלית". המשמעות: הישראלים, אולי בצדק, "חיים בסרט" כי אם אתה רוצה להיות יהודי, כדאי לך לחיות בישראל - ולא בגלות. ואם אתה בוחר לחיות בגלות, אל תבוא להתבכיין. לא אצלנו. אנטישמיות היא חיים של אחרים, לא של הישראלים.
לפנייה לכתב/ת 
