נתבעה – וגילתה שאביה הוריש לה חנות

אחים דרשו להצהיר שנכס בקריות שייך להם אף שהוא רשום ע"ש אדם שנפטר. התביעה נדחתה ובתו של בעל החנות, שלא ידעה עליה, תירש את הנכס

מערכת פסקדיןפורסם: 25.10.19 , 07:52

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה לאחרונה שני אחים שביקשו להצהיר שחנות בקרית אתא – הרשומה על שם אדם שהלך לעולמו ב-2010 - שייכת להם. בתביעה שהגישו נגד עיזבונו טענו האחים שהיא נמכרה לסבם, אבל השופטת ריבי למלשטריך-לטר קיבלה את עמדת בתו של המנוח וקבעה כי לא הוכח שהוא מכר אותה אי פעם.

הנכס המדובר שייך למדינה ובעבר נוהל בידי עמידר. ב-1967 מכרה עמידר את זכות החכירה בנכס לאביה של הנתבעת. ב-1990 נחתם הסכם חכירה לדורות בין מנהל מקרקעי ישראל לבין האב, והוא נרשם בטאבו כבעל הזכויות ב-1991, לאחר שהושלמו הליכי הפרצלציה ורישום הבית המשותף. האב הלך לעולמו ב-2010, כ-11 שנים לאחר שסבל מאירוע מוחי. כמה שנים לאחר מותו הגישו האחים את התביעה נגד עזבונו באמצעות עו"ד טל רינת.

דיני משפחה

תביעה: העניק דירה לילדיו החורגים – והתחרט

עו"ד עופר מזרחי | פסקדין

בן 87 חתם על הסכם שבמסגרתו העניק את הנכס לחמשת הילדים של אשתו המנוחה. אלא שאז הוא הכיר בת זוג חדשה, ששכנעה אותו שנפל קורבן

תביעה: העניק דירה לילדיו החורגים – והתחרט

האחים טענו כי אביה של הנתבעת מכר את הנכס ב-1970 לאדם אחר, והאחרון מכר אותו ב-1971 לסבם ולאביהם. בנסיבות אלה, לטענתם, הם זכאים להירשם כבעלים. הם הציגו צו ירושה של הסב שבו מוזכרת החנות והוסיפו כי מאז 1971 החנות מוחזקת על ידי משפחתם. לדבריהם, בתחילה אביהם ניהל בנכס חנות עד למותו. לאחר מכן החנות הייתה מושכרת ואמם גבתה את דמי השכירות. הם הוסיפו שטיפלו בעל ענייני החנות ובתוך כך שילמו דמי חכירה למנהל, ביצעו תיקונים ועסקו בטיפול השוטף בנכס.

בשם העיזבון הופיעה הבת היורשת, שיוצגה על ידי עו"ד אביעד סיני, וטענה שהזכויות בנכס שלה. היא הציגה נסח טאבו שבו רשום אביה כבעל הנכס וכן את שטר החכירה, וטענה כי התביעה חסרת בסיס שכן לא נחתם כל הסכם מכר בין אביה המנוח לקונה כלשהו, וממילא לסבם של התובעים. היא הוסיפה שהאחים לא הוכיחו שהחזקה בנכס הייתה בידיהם.

היורשת ציינה שידעה כי לאביה יש נכסים בקרית אתא, אך בעקבות האירוע המוחי שבו לקה היא לא ידעה פרטים ספציפיים לגבי החנות ונודע לה על קיומה בעקבות הגשת התביעה.

ואכן, השופטת ריבי למלשטריך-לטר דחתה את התביעה. היא הבהירה שחוק המקרקעין יוצר חזקה שלפיה הרישום בטאבו מהווה ראיה לתוכנו. נטל הראיה לסתור חזקה זו הוא כבד. הנטל כבד אף יותר כשהתביעה מוגשת נגד עיזבון בשל חוסר היכולת של הנפטר לסתור את הראיות.

עוד נקבע שהתובעים לא הציגו כל ראיה לסתור את הרישום. בין היתר לא הוצג הסכם בין האב לבין האדם האחר שלטענתם קנה ממנו את הנכס. כמו כן, לא הוצגו דיווח כלשהו לרשויות המס או אסמכתאות על תשלום שהועבר לאב.

השופטת ציינה שגם לא הוכחה כל עסקת מכר בין הקונה לסבם ולאביהם של התובעים ואין הסבר מדוע מכר להם את הנכס שנה בלבד לאחר שלכאורה רכש אותו.

זאת ועוד, במשך השנים המשיך מינהל מקרקעי ישראל להוציא דרישה לדמי חכירה לאביה של הנתבעת. בנוסף, האחים לא הצליחו להראות כי משפחתם החזיקה בנכס. בין היתר, הם לא ידעו כמה שנים הושכרה החנות ומה היו דמי השכירות ולא הציגו אסמכתאות לטיפול השוטף. התובעים חויבו בהוצאות בסך 15 אלף שקל.