אם שכולה ואם של שאהיד מתפייסות

"מה שיצא מכל ההרג הזה"

"הנה לך מה שָיצא מכל ההרג הזה - כיוונתי בכוח את ראשו אל הקברים, האחד אחרי השני. הנה לך דידי, צעקתי עליו, הילד שלי, שמזמן היה צריך להיות לו בר מצווה! והנה יודה, שהיה חבר שלך ופעם אמרת שהציל לך את החיים בהשד-יודע-איזו-מלחמה, והנה לך סבא אברם, שלא עמד בהיפוך סדרי עולם ומת משיברון לב אחרי שהילד שלו והנכד שלו מתו טרם זמנם. אז אני לא רוצה עוד!... הוא עמד מולי בעיניים מושפלות ואני נשרפתי מֵחמה. ועכשיו אתה הולך להישבע לי, סיננתי אליו, שתזרוק לזבל את כל המודיעין המפואר שלך, זה שאספת בשבילי הטשטוש, ושתקרע את התמונות לחתיכות ושתשכח מהכול... אם פעם תעז לגעת בילד הזה, אני נשבעת לך שאבוא אליך בחלומות ויותר לא תישן עד היום האחרון של חייך. קאפיש?!" ("ציר תמר", הוצאת כתר, עמוד 285)

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

כך רשפה תמר, גיבורת "ציר תמר", ספרו החדש של יורם עשת-אלקלעי, לבָּאואֵר קצין הצבא, שהבטיח לנקום במחבל שרצח את בנה. תמר צווחת כנגד עולם של לוחמים שעוסקים במעגלי הרג ונקמה, ואני שומעת את עצמי, את הפחדים העמוקים שלי ואת הייאוש מהאפשרות להבין את החברה האנושית שיצרה בולעני חיים איומים בדמותן של מלחמות. הקריאה בספר מכאיבה וכמעט בלתי אפשרית לי, אבל קשה יותר היא המשימה להניח אותו בשקט על המדף. "ציר תמר" הוא מעין דרשה בת זמננו לסיפור המקראי מפרשת השבוע ולא בכדי בחר יורם לזוג המרכזי של ספרו את השמות תמר ויודה.

כשהכול מתפרק

כשהכול מתפרק, אומר יורם, יש שתי אסטרטגיות התמודדות מובילות: הדחקה שהיא גם סוג של ויתור על חיים, או מאבק. במקרא יש שרשרת של דמויות נשיות שבוחרות במאבק ברגע שהן מבינות שהחיים שלהן מתפרקים והכל נראה אבוד: בנות לוט, תמר ורות.

תמר, גיבורת פרשת השבוע, חוּתנה עם בנו הבכור של יהודה. היא לא אחראית למוות של הבן, אבל היא שילמה את המחיר. כאלמנה ערירית היא חותנה עם אונן, אחיו של בעלה הראשון. אונן, כשמו, "שיחת" את זרעו כיוון שלא רצה "לתרום זרע" על שם אחיו המת. אלוהים לא אהב את זה והרג גם אותו. גם הפעם, תמר אינה אשמה אבל היא אשר תשלם את המחיר.

אני מתפייסת עם יהודה

יהודה המקראי, ויודה, מגיבורי הספר "ציר תמר", הם אבות שכולים שנשמתם בחרה בוויתור על החיים. בעבר מצאתי את עצמי כועסת על יהודה שלא נתן לתמר את שלה, ששכב עם תמר שהתחפשה לזונה ואחר כך רצה להוציא להורג את אותה תמר כיוון שהיא "זנתה". הצביעות הפטריארכלית הציפה את כל החשיבה הפרשנית שלי ולא נתנה מקום לאפשרויות נוספות.

שבלול שהתרוקן מתוכנו

יודה, הקיבוצניק השכול, הוא כמו שבלול שהתרוקן מתוכנו. "אני את חלקי גמרתי בעולם", הוא אומר לתמר אשתו ומסרב לשתף פעולה עם תנועת ההמשכיות שהיא מציעה לו. גם יהודה המקראי מסרב להעניק לתמר המשכיות, אבל בעודו הוא משלה את עצמו מול תמר המחופשת (בְמקום ששמו הספרותי, המופלא, הוא "פתח עיניים") - הוא נותן לה את "שלה" בדמותם של תאומים שהיא יולדת.

משיח של המשכיות

בתו הבכורה של לוט ילדה את מואב, העם ממנו הגיעה רות. תמר ילדה את פרץ שממנו נולד עובד ומהשילוב של נשים שאמרו "כן" לחיים נולד דוד המלך. זו המשמעות של הגאולה.

ידעתי שאני הולך למות

יורם עשת יודע דבר או שניים על הבחירה להילחם על החיים, שכן הוא נפצע פציעה אנושה במלחמת יום כיפור ומאז ועד היום, המלחמה ההיא היא הגורם המבלגן והמארגן של סיפור חייו. במלחמת יום כיפור היה בכוח הצנחנים שעבר את התעלה בסירות ופעל מהעבר השני שלה. 60 איש נכנסו למשימת מוות ולכולם אותה מחשבה מבעיתה.

יורם עשת-אלקלעי

"ידעתי שאני הולך למות. הייתי בן 23 וכתבתי לנוגה, אשתי, מכתב פרידה. נפצעתי בקרבות שמעבר לתעלה בשולי איסמעיליה, על שפת תעלת המים המתוקים בתוך כפר מצרי קטן הקרוי אבו סולטן. הפגז שנפל ממש עליי, פגע במוח, ריסק את ידי השמאלית, פגע בריאה ועיוור אותי באופן חלקי. בבית החולים הסתבר שהפגיעות הפיזיות הן רבות אבל הפגיעה העמוקה ביותר הייתה קוגניטיבית: הוא לא יכול היה לכתוב, לצרף אותיות למילים וספרות למספרים. "תהליך השיקום שלי לא היה מסודר וחייב אותי 'לקחת עליו אחריות'. כך, כמעט לבדי, למדתי את הפציעה שלי ולמדתי כיצד לחזור לחיים", הוא מספר.

כיום יורם הוא דוקטור לגיאולוגיה, פרופסור מן המניין במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה, ראש תוכנית התואר השני בטכנולוגיות ומערכות למידה - והמייסד של המכון לחקר חדשנות בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה הפתוחה. עבורי, יורם הוא תמר המקראית וגם תמר גיבורת ספרו. מיורם אני לומדת לומר "כן" לחיים.

מאוחר מדי לשנוא ובוודאי מאוחר לסלוח

בספר "ציר תמר", תמר מוצאת את עצמה בקשר הולך ומעמיק עם פלסטינית משכם ששמה סועאד. לימים תגלה תמר שסועאד היא אמו של רוצח בנה. תמר וסועאד, כמו רות ונעמי, הן שתי נשים שנודדות בעולם ולא מוצאות מנוח מרוב צער.

החברה ייעדה לתמר ולסועאד תפקידים ייצוגיים: אם שכולה ואמו של שאהיד. אבל ביניהן נוצרה קרבה אינטימית שנבעה משותפות גורל. וכאשר האמת יוצאת לאור ומסתבר שסועאד היא אימו של נאביל שהרג את בנה של תמר, הקשר ביניהן הוא כל כך עמוק שכבר מאוחר מדי לשנוא, הגם שבוודאי מאוחר לגמרי לסלוח. אי אפשר לסלוח לאדם על שלקח את חייו של אדם אחר, אומר יורם, אבל אפשר לחמול.

"רק כשלמדתי חמלה על עצמי, הצלחתי לספר את סיפור המלחמה שלי. פתאום יכולתי לרחם על הקצין המצרי שהרגתי; פתאום מצאתי ערוצי חמלה על אשתי, על הסבל שנגרם לה עקב פציעתי. ברגע שאני מצליח להיכנס לנעליים של עצמי ולחמול על עצמי, אני מסוגל גם להסתכל על הזולת, גם אם הוא אויב ולהבין את כאבו וסבלו.

"אנחנו כל כך פוחדים ומתאמצים לראות את הצדק שלנו, עד כי אנחנו לא מסוגלים להתבונן בסבל האחר. אבל לעיתים קרובות, ההתבוננות בסבל הזולת מאפשרת לנו להשתחרר מהסבל שלנו. מתישהו, לאחר הפציעה, הבנתי שלעולם לא אשוב להיות מי שהייתי - אבל יש סיכוי שאהפוך להיות אדם יותר טוב ממה שהייתי".

צדקת דרכנו

יורם מזכיר לי את הדברים שכתב בשבוע שעבר, שלומי זינו, חבר מועצת עיריית נשר, יצא כנגד מפגש של תלמידי העיר עם פורום המשפחות השכולות. "מפגש שבו מגיעים הורים פלסטינים, ועם הנהלת בית הספר מטיפים להזדהות עם חללי האויב והמחבלים המרצחים, מכרסם בתחושה של צדקת הדרך".

עטיפת הספר

השיח העכשווי בציבוריות הישראלית הוא שיח של גבולות והתבצרות אבל זו צורת חשיבה שממנה כולנו מפסידים שכן אף אחד אינו מעז לגלות סימני חמלה. חמלה נתפסת כחולשה. אני, אומר יורם, חושב שהמפגש הזה היה יכול לאפשר לתלמידים לראות צדק מסוג חדש, שמשתף את כולנו. "צדקה ממני תמר". המרוויח הגדול הוא זה שמסכים להעניק מעצמו למבקש העזרה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתבתי על אונס דינה וביקרתי, בין היתר, את ההרג שעשו שמעון ולוי באנשי שכם. דני הגיב על דברי בתמיהה: "האם האחים שנקמו את נקמתה גם הם לא בסדר בעינייך?" חברות נוספות בבית המדרש העלו גם הן את השאלה הזו. בסרטון אני משיבה.

שבת שלום!