מאמינה לה: למה אסע לקפריסין לתמוך בתיירת הבריטית
כשבחורים מצלמים את עצמם במיטה עם אישה בלי לבקש את רשותה ובלי הסכמתה, אני בוחרת להאמין לה. כשאני נזכרת כמה כמהתי לנפש שתאמין לי, אני בוחרת להאמין לה. יוסף שפורץ בבכי בפרשת השבוע שלנו הוא בן לוויה מושלם לנסיעת המחאה לקפריסין
והילד הזה הוא אני
כבר חמישה ימים אני מסתובבת עם דמעות בלב ולא יודעת את נפשי, מיום שנגזר דינה של "התיירת הבריטית" בקפריסין, ובית המשפט האשים אותה בהטרדת ציבור והשופט אף הוסיף וקבע כי "לא היו שום אונס או אלימות".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אני מרגישה שהצטרפתי אל הילד הרביעי, הקטן והתם, מההגדה של פסח. גוש הכאב סוכר לי את קנה הנשימה ואני מתהלכת בעולם כמי שאפילו לא יודעת מה לשאול.
אבל אין מקום באמצע
למחרת, מול המסך שעדיין ריצד והדמעות שהוסיפו לערפל לי את העיניים אמרתי לעצמי שבכי זה לא מספיק - ואין שום מקום באמצע. החוק המוסרי הראשון קובע שאין ניטרליות בעולם כלל.
באירוע שמעלה שאלה מוסרית אין אפשרות להימנע מהצבעה, ואין לאף אחת פריבילגיה של צופה מהצד; או שאני תומכת בנערה הנפגעת, או שאני עומדת מנגד ובעצם שתיקתי נותנת כוח למחנה השני, המחנה של מצלמי תמונות התועבה.
אני לא שופטת ולא עורכת דין, אבל אני חייבת לתת את הדין ואני חייבת לנקוט עמדה וגם להשמיע אותה כיוון ששתיקה דומה להודאה. הקשבתי לדמעות שחנקו לי את הגרון, הקשבתי לחרון, הקשבתי לכאב שנאצר אצלי בגוף והבחירה המוסרית הייתה ברורה:
כשאישה מגיעה לבית חולים עם סימני חבלה – אני בוחרת להאמין לה. כשאחרת אומרת שהיא לא רצתה שחבורת נערים זרים יכנסו ויצאו מגופה - אני בוחרת להאמין לה. כשבחורים מצלמים את עצמם במיטה עם אישה בלי לבקש את רשותה ובוודאי בלי הסכמתה – אני בוחרת להאמין לסיפור שלה.
כשאני רואה את חגיגות השמחה עם ההורים והכיפות הלבנות – אני בוחרת להאמין לה.כשאני נזכרת איך אני בעצמי ליוויתי נערה צעירה עם עדות תמימה וכואבת למשטרה, והמשטרה, "משטרת ישראל" שלנו, הצליחה להפוך אותה בשניות מעדה אמינה לעדת שקר – אני בוחרת להאמין לה.
כשאני זוכרת כמה אני כמהתי לנפש שתאמין לי וכמה כולם העדיפו להאמין לתוקפן (כי זה נוח, כי זה פותר את הקהילה מעשייה, כי זה מנקה את המצפון היהודי שלנו) אני בוחרת להאמין לה.
זו לא עמדה משפטית
כאמור, אין לי ידע משפטי וזו לא קביעה משפטית. זאת עמדה מוסרית ובחירה לתרגם את הדמעות לערכים, ואת הערכים למעשים. ולכן ביום שלישי הקרוב, בשעה 09.00 בבוקר, אעמוד יחד עם חברות וחברים בשערי בית המשפט הקפריסאי, עם השפה העברית, עם פסוקי תורה - ועם תפילה בלב.
אני אעמוד שם כיהודייה וכישראלית ואני אומר לנערה הבריטית את מה שאני רציתי לשמוע ומעולם לא שמעתי - בעברית ובאנגלית ובעיקר בלשון הקודש - אומר את מה שמגיע לכל נפגעת לשמוע: "אחותנו את", "ואהבת לרעך כמוך" וכמובן: "אני מאמינה לך". מאמינה. מאמינה. מאמינה. ואתן, ואתם, מוזמנות להצטרף אלינו למניין של אהבה ותמיכה בקפריסין.
גם יוסף הצדיק קנה כרטיס
חשבתי לעצמי שיוסף, שפורץ בבכי בפרשת השבוע שלנו, הוא בן לוויה מושלם לנסיעת המחאה לקפריסין. איש של מוסר ועמוד שדרה, איש שידע להיפגע וידע למחול, איש צעיר שעבר התעללות קשה והתכחשות קשה כשאול. השקעתי עוד 400 שקלים וקניתי גם לו כרטיס. הוא יבוא איתנו לשערי בית המשפט הקפריסאי וילמדנו חמלה ושלום.
כמה טוב לבכות עם יוסף
יוסף הוא הרי הבוכה הגדול ביותר בתנ"ך, על פי סיפורי התנ"ך יוסף בוכה יותר מכל דמות מקראית אחרת (הבא בתור הבוכים אחריו הוא דוד המלך).
בכיו של יוסף מעניין, שכן הוא מתחיל לבכות רק כשהאסונות כבר מאחוריו. ברגעים הקשים ביותר של חייו, רגעים שהיו יכולים להיות רגעי ייאוש, יוסף לא בוכה; כשאחיו משליכים אותו לבור, כשאשת פוטיפר מעלילה עליו עלילות, כשהוא מושלך בשנית לבור - הוא לא בוכה, הוא פועל.
הוא מתחיל לבכות במפגש המחודש עם בני משפחתו, כשהוא מתפקד כמשנה למלך וחלומותיו התגשמו. מבעד לדמעותיו של יוסף אנו רואות כיצד מעצב המקרא דמות של מנהיג כאדם שהכאב דוחף אותו לעשייה ולא לייאוש. אדם שממתין עם הבכי לרגע שאחרי האסון.
האם דמעות יכולות לבקוע שערי שמים?
סיפורי יוסף מעצבים מודל של בכי שעלול להפריע לעשייה, בכי שניתן להתפנות אליו רק ברגעי "מנוחת הלוחם". בניגוד לכך, נדמה לי, מתייחס התלמוד אל הדמעות ורואה בהן כלי עבודה אפקטיבי, שביכולתו לפלס דרך ולמצוא מוצא במקום בו כל הדרכים האחרות נחסמו וכל השערים ננעלו.
בכמה מקומות בתלמוד (ברכות לב עמוד ב'; בבא מציעא נט עמוד א') מובאת קביעתו של רבי אלעזר שהדמעות הן השערים האחרונים אל השמים, לאחר שננעלו כל השערים, לאחר שנסתתמו כל האפשרויות להשפיע על המציאות. בשעה שאפילו שערי התפילה ננעלו, עדיין נמצאים בידינו המפתחות האחרונים להשפעה, מפתחות שלדברי רבי אלעזר אי אפשר לאלוהים לעמוד בפניהם.
"מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה... ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו". ומבטיח לנו בר-קפרא (שבת דף קה עמוד ב'): "כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקדוש ברוך-הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו".
במחשבה שנייה, פרשנות נוספת לבכיו של יוסף
אי אפשר להישאר אדישות מול התיאור העז של בכיו של יוסף בפרשת השבוע, ונדמה שכל ארץ מצרים מזדעזעת יחד עם יוסף והאחים מקולות הבכי (בראשית מ"ה, א'-ב'): "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בהתוודע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וייתן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה".
בניגוד אולי לסיפור המקראי, הממקם את בכיו של יוסף רק בתחנות בטוחות, במקומות שכבר לא דורשים עשייה, מציע הדרשן לראות גם את הבכי של יוסף כבכי של עשייה, אולי שיא העשייה. בכי שמביא גאולה(בראשית רבה, "וייגש"): "וייתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכייה, כך הקדוש ברוך הוא אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה ל"א) "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם".
ובבית המדרש של הטוקבקים
לבכי של המאה ה-21 יש שער חדש לבקוע - שער הרשתות החברתיות. את הבכי שלי הפכתי לפוסט קטן בפייסבוק ולהפתעתי הוא עורר תגובות ושיתופים רבים.
ראיתי התעניינות עצומה וגם היענות רבה למסע לקפריסין. כן, משהו השתנה. אסתכן ואומר שהדמעות של "MeToo" צירפו כאב למעשה והביאו לעולם אווירה רוחנית חדשה. ישראליות וישראלים רבים כבר לא מוכנים לנהות אחר קולות השבט שאומר את דברו במסכי הטלוויזיה.
אנחנו כבר לא מוכנים להזדהות אוטומטית עם הקולות הכוחניים שמבקשים להשתלט על השיח ולהשתיק את כאבים. כל כך הרבה נשים וגברים מזועזעים מאירועי איה נאפה ומבקשים את שלומה של האישה הצעירה המצולמת, זו עם החבלות על הרגליים והצלקות בנשמה.
לצד הכאב העצום ותחושת הקבס אני מרגישה גם תחושה של אפשרות לגאולה מתוך בכייה. כך, בתקווה, נקיים בקפריסין בערב השמעת העונש, מעגל של אהבה, תפילה וסולידריות - ובבוקר נצא להפגין אהבה בבית המשפט. נשמח שתבואו איתנו. אפשר לפנות אליי בפייסבוק.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
