מרחוק, עם שני מניינים בלבד: פרידה עצובה מדודי, הרב אליהו בקשי דורון
"בעיצומה של ההלוויה מתיישבת בתו הצעירה של הרב, שילדה לפני שמונה ימים, בספסל מאחור תשושה. מספרת על ה'ברית יצחק' שעשו לתינוק שעות ספורות לפני פטירתו, כשהוא על קו הטלפון. 'לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא' היו המילים הכמעט אחרונות ששמע, וחיוך על פניו. ומהלווייתו של הרב, שעלה בסערה השמיימה - היישר לכיסא של אליהו מלאך הברית. 'ואומר לך בדמייך חיי'"
"השמים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים..." - כך פותח עגנון את ספרו "ימים נוראים", וכך הרגשתי אני ביום ראשון השבוע, בנוסעי מבית אל לירושלים בחצות הלילה. שקט של יום כיפור. עוף לא עופף וציפור לא צייצה בעלותו של אליהו (הרב) בסערה השמימה. רחובות ירושלים בה גדל דודי, הרב אליהו בקשי דורון, וכל כך אהב - היו ריקים וחשוכים, ובעיקר חסרים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
מנהג ירושלים שאין מלינים את המת אלא אם ברור שמפני כבודו ישתתפו בהלווייתו הרבה יותר אנשים ביום. חשבתי לעצמי שבין כך ובין כך לא יהיו יותר משני מניינים מפאת אותו "כתר" שהוריד הקב"ה לעולם. הרהרתי, וכי זהו כתרו?
קראו עוד בערוץ היהדות:
ואולי כך דרכם של הצנועים האמיתיים שבתוכנו, שאינם מטריחים את הציבור אלא משמשים אותו. אינם מן הלוקחים ממנו אלא רק נותנים לו. וזהו כתרם. כך גם סבי, אביו של הרב אליהו, שהיה גבאי ומשמש בקודש ובעל חסד גדול, שנפטר למחרת יום הכיפורים וישבו עליו שבעה רק יומיים. וסבתי, אמו של הרב, נפטרה בערב ראש השנה ו"הטריחה" את הציבור ארבע שעות תמימות. תמיד צחקנו על כך שעל סבא וסבתא ביחד לא ישבו אפילו חצי שבעה. כנראה כך היא דרכם של הנותנים. אך קול בתוכי נזדעק: ואיה כתרה של תורה? אם לא כבודו - אז כבוד תורתו, היכן?ואמרתי בלבי: נראה מה ילד יום.
ובלילה, סידורי רשימות מול המשטרה ומספרי רכבים מי מורשה להגיע. עם בוקר אני יוצאת עם דודתי, אחות הרב, ללוות אותו בדרכו האחרונה. השקט של הלילה התחלף באחת. בכל צומת מחסום משטרה. תעודת זהות, מספר רכב, תוכיחו שמותר לכם. וככל שזה נמשך והזמן עובר, המתח גובר. אולי לא נספיק? ובכל מחסום אני רואה את החיילים נבוכים, מתנצלים, משתתפים ואומרים: "סליחה, אבל תבינו, אנחנו חייבים". ואני מדמיינת אותם לא עוצרים אותנו, אלא עומדים ומכוונים את המוני בית ישראל להלוויה. מנסים לעשות סדר בין הרבבות הנוהרים להר המנוחות. אנשים, זקנים וטף, פשוטים עם שועי ארץ, עמך בית ישראל בריצה של אהבה.
בין המוות לבין יצירת חיים חדשים
הצלחנו להגיע. אנחנו עומדים מחוץ לבית הלוויות באוויר הפתוח. מניין ילדיו ואחיו נגשים למיטה המוצבת בחוץ, ואנחנו נשארים מאחור. רואים ושומעים ודומעים מרחוק. אני עומדת ליד הגדר וצופה על הגבעות מסביב, ומדמיינת אותן מלאות באנשים המלווים את הרב באהבה. לידי מרר בבכי שלמה, נהגו המסור שמלווה אותו יותר מ-30 שנה, קרוב אליו כבן, ועוזרו האישי. וכשאחד הדוברים מדבר על החסדים הרבים שעשה הרב ונתן בלי שאף אחד ידע, אומר שלמה: "אין לכם מושג עד כמה. רק אני יודע, רק אני יודע".
השמש קופחת ונכנסתי לשבת ברכב. בתו הצעירה של הרב, שילדה לפני שמונה ימים, מתיישבת בספסל מאחור תשושה. מספרת לי על ה"ברית יצחק" שעשו אתמול לתינוק עם הילדים בבית, ושצלצלה לרב והשמיעה לו את השירה של נכדיו, "לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא". אלו המילים הכמעט אחרונות ששמע, וחיוך נסוך על פניו. עוד נכד התווסף לשבט הגדול שהקים.
וחשבתי כמה אליהו קשור באליהו. אתמול חל יום הברית של הרב עצמו שנולד בשבת הגדול. הוא נקרא על שם סבו, אם אמו, ועל שם ההפטרה הנה "אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא". ומהלווייתו של הרב אליהו, שעלה בסערה השמיימה - היישר לכיסא של אליהו מלאך הברית. "ואומר לך בדמייך חיי" ממש.
אז עם ישראל בהמוניו היה שם, וכבוד התורה היה שם, וצניעותו ופשטותו של הרב היו שם. ניחמתי. "וייקרא שמו בישראל - מנחם".
- תהילה ביטי היא אחייניתו של של הרב אליהו בקשי דורון
לפנייה לכתב/ת 
