אמא נשארה ילדה, אבא צעיר לנצח: "לעולם לא אדע איך הוא היה נראה בגילי"
רועי דרוק לא מפסיק לחשוב מה אמא הייתה חושבת עליו היום, כשהוא מבוגר ממנה כבר בחמש שנים; עדלי דולר מיצר על ההחמצות של אביו, ממרחק הזמן - וחנניה עטרי גדול ב-24 שנים מאביו שנפל בצוללת אח"י דקר: "חלפו שנים, ועדיין, אני לא מאמין שאני גדול יותר מאבא שלי"
רועי דרוק, בן 40 מטלמון. גדול מאמו רחל ב-5 שנים.
כשרב-סרן רועי דרוק (40), קצין בצה"ל, איבד את אימו רחל בפיגוע ירי, הוא היה רק בן 11 וחצי. ב-2 לאוקטובר 1991 רחל בת ה-35, אם לשבעה, יצאה עם רועי באוטובוס משילה לתל אביב, להפגנה נגד ועידת מדריד. בצומת תפוח פתחה חוליית מחבלים באש לעבר האוטובוס. רחל והנהג יצחק רופא נהרגו במקום.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
רועי ישב כשלושה ספסלים מאחורי אמו. "הייתי בכיתה ו', אבל התמונה של אמא מלאה בדם חרוטה לי בזיכרון. אולי בכיתי, אולי לא. אבל ההבנה שנשארתי ללא אמא והמשענת שלי איננה – הייתה מאוד חזקה באותו הרגע.
יום הזיכרון בערוץ היהדות:
"פינו את כולם מהאוטובוס, ואני מוצא את עצמי רץ קדימה בין המושבים ורואה את האחות של היישוב עושה החייאה לאמא שלי שכבר איננה בין החיים. הכול רץ בשניות. אחרי זה, אני לוקח שתי נשימות, מסתובב ויורד מהאוטובוס. עוזב את אמא שלי מאחור. פעלתי טכני, מנותק מהמציאות.
"אני ממש זוכר את השנייה בה אמרתי לעצמי באוטובוס: 'לא משנה מה, אני אהיה בנאדם שמח'. רק מאוחר יותר, כשנולדו ארבעת ילדיי (בן ובת תאומים בני 14 וחצי, 10, 5 וחצי), הבנתי עד כמה ה'טכני' לא היה טכני, בכלל ועד כמה לא הגיוני לילד לחיות במציאות ההיא. כהורה, חשבתי הרבה: 'מה אמא חשבה באלפית שנייה, כשכבר הבינה שהיא הולכת להיפגע'. היא הרי אמורה הייתה להגן עליי.
"לימים, סיפרתי על ההתמודדות בפני בני נוער. את תעצומות הנפש שלי לא שאבתי מבית המדרש, אלא מאבא דודו ומאמא שהחדירו בנו המון אופטימיות ושמחה. הבית שלנו היה בית 'חי'. גדלנו על אידיאולוגיה וערכים של ארץ ישראל ואהבת הארץ ובנייתה. ההורים ביקשו להיות חלק מהקמת היישובים, על אף ששילמנו מחירים מאוד כבדים – זה היה נראה כחלק חיוני בתהליך, ואילולא אבא שהחזיק אותנו לאורך השנים בעוצמה מאוד גדולה, וגרם למשפחה שלנו להיות חזקה ומלאה מבלי שאף אחד איבד את עצמו – הכול היה עלול להיות אחרת.
"אבא שלי הבין באלפית השנייה שזה מה יש וצריכים להסתער קדימה על החיים, כי פשוט אין ברירה. את יכולה לדמיין איך זה כשגבר נשאר עם שש בנות ובן ברדקיסט? והנה הנקודה המנחמת, תראי מה אמא השאירה מאחוריה: 7 ילדים, 38 נכדים, עוד מעט ייוולדו נינים, המשפחה רק הולכת וגדלה. ובת כמה היא הייתה אמורה להיות היום? בת 64. זה המון".
"להגיע לגיל של ההורה שנרצח – זה מכניס להרבה מחשבות על המציאות ההזויה הסוריאליסטית ההיא. לפני שהגעתי לגיל 35 חשבתי לא פעם איך זה ירגיש לי כשאגיע לגיל של אמא. וכשהיום הגיע, המחשבות האמורפיות של 'וואו, הבן שלי בן 11 וחצי והוא 'תינוק'. זה היה חזק עבורי.
"ביום הזיכרון אני לא מרכין ראש, אני מרים אותו בגאווה גדולה על עם ישראל ועל מה שעשינו במדינת ישראל. להרכין ראש זה סוג של עצבות מאוד גבוהה, ואני מעולם לא הייתי שם. באותם הרגעים אני חושב גם על אמא שלי. כשהיא נרצחה אמרו ש'רחלה מתה צעירה', ולי כילד היא נראתה כל כך גדולה, ענקית. כשהגעתי לגיל שלה חשבתי, וואו, מה זה 'צעירה'? אמא הייתה ממש על גבול הילדה. חשבתי על עצמי, איך הייתי תינוק שרק איבד את אמא שלו".
"היום, אני גדול מאמא כבר בחמש שנים, ואין לי ספק שהיא נמצאת במקום טוב למעלה. אני מאוד מקווה שהיא גאה בי. החוסר הגדול מלווה אותי במחשבה 'מה היא הייתה אומרת אם הייתה רואה אותי היום'. זה משהו שמלווה כל הזמן".
חנניה עטרי, בן 53 מיבנה. גדול מאביו אברהם ב-24 שנים.
"אבא נהרג כשהייתי בן שנה וחודשיים, אבל הייתי כמעט בן 5 כששמעתי לראשונה שאני יתום. רק כשאמא שמעה את הילדים של השכנים אומרים לי באמצע משחק שאבא שלי מת - היא נשברה, לקחה אותי הצידה וסיפרה לי שאבא כבר לא בחיים. פרט לזה שהיא מספרת כמה אהבה את אבא, שלו הייתה נשואה 3 שנים, אמא כמעט ולא מצליחה לתאר לי אותו בתמונות אנושיות.
"מהחברים של אבא בצבא למדתי עליו הכי הרבה. הם סיפרו כיצד אבא אהב לפנק אותם באוכל טוב ומנחם שהיה מכין במטבחון של לא יותר ממטר מרובע, אחרי הפלגות מתמשכות של שבועות ארוכים. עבודה של 16-17 שעות ביממה, והוא היה כל כך מאושר מזה. מהם למדתי שאבא היה אומר בכל הזדמנות 'יהיה טוב'.
"כשהוא נשאל כיצד הסתדר כדתי יחידי בצוללת, בהתנהלות היומיומית – ענה: 'בכל מקום אפשר להתגבר. אני משתדל לקיים כל מה שאפשר'. הוא אמר, 'על כשרות אני מקפיד לשמור, למרות התנאים הדחוסים פה'. מבחינתי, זה מרגש ומעורר השראה".
"כשעברתי את גיל 29, הייתה לי מין הרגשה מוזרה כזו שאני בגיל של אבא שלי, ושלעולם לא אדע איך הוא נראה כשהוא מזדקן. עברו שנים, ועדיין, אני לא מאמין שאני גדול יותר מאבא שלי. הזיכרון החזק שלי הוא דווקא מגיל 30, באזכרה בהר הרצל. אני לא ממש זוכר אם זה היה ראש הממשלה או נשיא המדינה דאז, שעמד מולי בזמן שאמרתי לו בחיוך 'הצלחתי לעבור את הגיל של אבא שלי'. אמא שלי, ראומה, נלחצה מאוד ואמרה, 'אל תדבר שטויות'. ובכל זאת, יש תמיד את התחושה הזו של 'וואו גדול' עבורי.
"אמא נישאה בשנית כשהייתי באמצע כיתה א', ומחדרה עברנו להתגורר בראש העין. עם אבא חדש, שלוש אחיות שנולדו, והמשפחה החמה הגדולה והמחבקת שמסביב – לא ממש הרגשתי את החוסר. השכול מעולם לא הרגיש לי נוכח, וגם לא הייתי מאלה שמתרפקים על העבר וחווים געגוע למשהו שאין בתחושת אבל מתמשכת. רק בוואטסאפים הקבוצתיים פתאום שמעתי סוג של פורקן, ואמירות שלמרות 52 השנים שעברו עדיין זה מרגיש כאילו אסון הדקר אירע רק בשבוע שעבר. עבור אחד כמוני, שהדקר זה ציר מקביל בחיי - לא הצלחתי להתחבר לזה.
"כל שנותיי במדרשיית נעם שבפרדס חנה, חלמתי על הרגע שאתגייס לחיל הים כמו אבא. אבל אמא הטילה וטו. היא אמרה: 'עם מדים לבנים אתה לא נכנס הביתה'. לפני 12 שנה, בתום 25 שנות קריירה צבאית, יצאתי לאזרחות בדרגת סגן אלוף.
"כשנולדו שלוש הבנות שלי החלו לצוץ נקודות כאלה שצובטות בנשמה. פתאום הבנתי שמעולם לא הייתה לי דמות מופת אבהית. לפני כשנה וחצי, כשבתי הבכורה פסעה לחופה כשרק אימי לצידה – פתאום הרגשתי צביטה בלב.
"בשנת 1999 נמצאו שרידי הצוללת, אולם רק לפני כשנתיים פורסם ברבים הזיהוי הסופי. המשפחות שעודכנו קודם הגיעו לבסיס חיל הים בחיפה. אחרי שנים של חוסר ודאות זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי קירבה לאבא כמו שלא הרגשתי מעולם. רגע עוצמתי כאילו באותו הרגע הודיעו לי על טביעת דקר. הרגשה דומה חוויתי שנה לאחר מכן, כששטנו באונייה אזרחית מעל לאזור הטביעה. התחושה שיקירינו בעומק של 2,900 מטר מטה - פשוט הרטיטה לכולנו את הלב".
עדלי דולר, בן 55 מתל אביב. גדול מאביו ליבי ב-24 שנה.
ביום השני למלחמת יום הכיפורים היה עדלי (שילוב שמות ההורים – עדנה וליבי) בן שמונה וחצי. אביו ליבי, רב-סרן בחיל האוויר, טייס מצטיין, היה בן 31 כשה"סקייהוק" שלו נפגע מטיל נ"מ בגיחות הפצצה על בסיסי טילים של המצרים.
"כשאבא נהרג הוא היה בן 31. זה היה ביום השני למלחמת יום הכיפורים. הייתי בן 8 וחצי ושירה, אחותי הקטנה, הייתה בת 3 וחצי. כשהגיעו נציגי חיל האוויר האזעקות נשמעו משעות הלילה. הסורים שטפו את רמת הגולן המצרים צלחו את תעלת סואץ. הגעתי הבית וראיתי את השכנות מתגודדות בכניסה לבית שלנו. הכול היה ברור.
"הילדות שלי הייתה סביב המלחמות. זה יישמע אולי מוזר, אבל להיות בן לטיס שנהרג, במיקרוקוסמוס שבו חייתי, היה דבר דיי רגיל. הילדות שלי בשנות ה-60 וה-70 נעה בין בסיס חיל האוויר לנווה רום, שיכון טייסים ברמת השרון. כולנו היינו ילדים של טייסים ברחוב. זה היה הסטנדרט.
"טייסים נהרגו אז המון, ולא רק ביום הכיפורים, אלא גם באימונים, גם במלחמת ההתשה וגם בששת הימים. חלק מנוף הילדות שלנו היה שלפעמים אבות לא חוזרים. ברור לי שהגישה של אמא והאופי שלי הביאו אותי כבר בגיל צעיר לקבלה מאוד עמוקה של האובדן, למשהו נינוח ולא ממורמר.
"כל חוויות הילדות שלי מאוד קשורות לעולם הטיס הקרבי, למלחמות. חיינו בתחושת גאווה רחוקה משחצנות, שטייסים הם בנים נבחרים המשרתים את המדינה ומסכנים את חייהם שוב ושוב. באופן מדגמי, אם היית הולכת לכיתה שלי או לבית הספר שלי או לרחוב שלי – היית רואה ש 'אבא של זה נפצע', 'אבא של ההיא נהרג'.
"כשהגעתי לגיל 31, שבו אבא נהרג, הייתה בי מצד אחד תחושת החמצה בשבילו, כי הוא היה צעיר ויכול היה להיות עדיין אבא שלי, ולי נכונו עוד כל כך הרבה הרפתקאות ופרקים בחיים – לאבא זה נקטע. ומצד שני, שמחתי בשבילו על שהספיק לא מעט בחייו הקצרים: גם כטייס וגם איש משפחה. אבא ראה דברים, ביקר במקומות, הכיר אנשים והתנסה - והייתה בזה קצת נחמה. רק שאני המשכתי הלאה ואבא נשאר בן 31".
"אבא נוכח בחיי דווקא בעולמות שהם לא חלק למרות שאני לא טיס אני מרגיש קירבה מיוחדת לעולם הזה, אבא כפסנתרן ג'ז חובב היה וירטואוז מעולה, ג'ז זה דבר שמדבר אלי למרות שאני לא פסנתרן. גם את האהבה לים ירשתי ממנו. אבא חי חיים אינטנסיביים של 'חיים פעם אחת', לא הייתי אומר שזו סיסמת חיי אבל בהחלט ינקתי ממנו את יצר ההרפתקנות. אלה חיבורים שאני מרגיש שקושרים בין אבא אליי".
"יש לי שלוש בנות (21, 16, 13), והצביטה בלב היא על כך שהוא לעולם לא הכיר את הנכדים שלו והם לעולם לא יכירו אותו. לא יהיו ארוחות ערב שבת וחג משותפות איתו. אבל לפעמים עולה לי מחשבה מחויכת כזו שבכל זאת, הוא רואה אותנו מלמעלה ויש לו נחת. הרבה נחת".
לפנייה לכתב/ת 
