המאבק על רצפת ההצמדה
חבר הכנסת שי חרמש יוצא למאבק בסעיף המקפח בחוזים, שמשעבד את החתום ל"רצפת הצמדה" לדולר או למדד כלשהו, ומאפשר לכרישים לגזור קופון של עד מאות אלפי שקלים מהצרכן. מי מתנגד? הממשלה, שמשתמשת בעצמה בסעיף זה. וגם: האם השר להגנת הסביבה ינסה לבתק את הקשר הגורדי שנוצר סביב חוק הפיקדון?
1. שי חרמש יוצא למאבק על ביטול "רצפת ההצמדה"
השורות הבאות נוגעות לכיס של כל משפחה בישראל שחתומה על משכנתא, כמו על חוזה אחיד מכל סוג שהוא. באותיות הקטנות, בין עשרות סעיפי החוזה, נחבא לו תנאי מקפח, המשעבד את החתום מטה ל"רצפת הצמדה" לדולר או למדד כלשהו, כלומר - לערך שלהם ביום החתימה. מה שנסתר מבינתכם הוא שמאותו יום גורלי מתחילים לעבוד עליכם.
הצמדת החוזים האחידים למט"ח או למדד נועדה לשמור על הערך הריאלי של ההתחייבות הכספית. אלא שמול הצרכן הקטן משחקים בשוק כרישים חדי שיניים - בנקים, קבלנים, או תאגידים גדולים - אשר רואים בהצמדה הזאת
משמעות המלכוד הגדול שמאחורי הסעיף הקטן היא אחת: הדולר עלה? תשלומי המשכנתא יגדלו. הדולר ירד? התשלומים לא יקטנו, על אף שכך נכון וראוי לעשות. התרגיל הזה יכול לעלות לצרכן הבודד עשרות עד מאות אלפי שקלים. הוא אפילו לא ידע איך עבדו עליו, כי מלכתחילה לא הבין את הלשון המשפטית המסובכת של החוזה, וגם כי הוא דג קטן, שאין לו כוח להתמקח ולשנות את מצבו. לא כשיש לך עסק עם כרישים.
הסעיף הזה העלה את הסעיף לשי חרמש, חבר ועדת הכספים מטעם סיעת קדימה, כלכלן במקצועו שהיה פעם גזבר הסוכנות, וקיבוצניק במצפונו. בראשית השבוע הבא תתבקש ועדת השרים לחקיקה להחליט אם להעניק את תמיכת הממשלה להצעת החוק שלו, שנועדה למחוק את הסעיף הדרקוני מחוק החוזים האחידים.
"אין הצדקה לשלם יותר על מוצר שערכו ירד"
חרמש מבקש להוסיף לחוק משפט קצר אחד, שלא יאפשר עוד לכלול בחוזה אחיד את התנאי המקפח לפיו תשלומי החוזה מוצמדים למדד מסוים עם שער מזערי. "תיקון זה יאסור סעיפים מסוג זה בחוזים, ובכך יגדיל את האיזון וההדדיות בין הספק הגדול לצרכן הבודד. אין שום הצדקה שהצרכן ימשיך לשלם יותר על מוצר שערכו הריאלי ירד", אומר חרמש.
להצעת החוק נספחות דוגמאות המבוססות על תנודות שער הדולר והמשכנתא הממוצעת בתקופות שונות, לפי נתוני בנק ישראל. כך למשל משפחה שחתמה על משכנתא צמודה לדולר בסך 750 אלף שקל לפני חמש שנים, כשערך הדולר היה כ-4.5 שקל, משלמת היום לבנק כ-67 אלף שקל יותר מהמגיע לו כשהדולר ירד מתחת ל-4 שקלים.
על סכום דומה של משכנתא שמשפחה אחרת חתמה לפני שבע שנים, כשהדולר עמד על כ-4.8 שקל, היא משלמת קרוב ל-100 אלף שקל יותר מכפי שהיה נדרש ממנה אלמלא אותו סעיף מקפח.
"הבנקים היו אמורים לגזור את רווחיהם מהריבית שקבעו להלוואה. אבל כמו הקבלנים וחברות גדולות אחרות, הם מנצלים את כוחם חסר הפרופורציה מול הצרכן הקטן, כשהם מאלצים אותו לחתום על סעיף שאין לו סיבה כלכלית שמעבר לרדיפת הבצע של החזק מול החלש", אומר חרמש ומצדיק את יוזמת החקיקה שלו בכך ש"הכנסת נועדה לתת כוח לאזרח הבודד, ואני מקווה שאקבל את תמיכת הממשלה והבית לחוק שמגן על החלשים".
המדינה מתנגדת: משתמשת בסעיף המקפח בעצמה
אשרי המאמין. חרמש אמנם לא גילה את אמריקה. זכות היוצרים על הרעיון שייכת לאורית נוקד מהעבודה, היום סגנית שר התמ"ת. בכנסת הקודמת נוקד היתה מחוקקת צרכנית נמרצת שהקדימה להגיש חוק דומה, אבל נתקעה אתו. חרמש עקשן, ולא יוותר בקלות, למרות הכתף הקרה שהפנו לו פקידים באוצר אצלם גישש.
חרמש זקוק לתמיכת ועדת השרים. סיעתו באופוזיציה, והתנגדות האוצר יכולה למנוע את תמיכת הממשלה בחוק ובכך לשלול בכנסת את הרוב הדרוש לו. אבל מה שמזעזע אותו יותר מהפוליטיקה הקטנונית, זה הנימוק ששמע מאחד הפקידים. הלה טען שהמדינה לא תתמוך בחוק בגלל שהיא עלולה להפסיד מהתיקון, מאחר שגם היא מחתימה אחרים על אותם חוזים אחידים.
חרמש חקר באיזה היקף של עסקאות מדובר. כ-2 מיליארד שקל, נאמר לו והסעיף שעלה לראשו עשה קפיצת מדרגה. לדבריו, "שוק המשכנתאות מקיף כ-200 מיליארד שקל. אם המדינה מוכנה להגן על האינטרס שלה, שהוא אחוז יחיד בשוק הזה, במחיר הפקרת 99% מהצרכנים - זו כבר עוולה ציבורית גרועה יותר מהעושק הסיטונאי של קורבנות השיטה. אני עוד מקווה שהציניות הזאת לא תחלחל לוועדת השרים לחקיקה בשבוע הבא". תחזיקו לו אצבעות.
2. חוק הפיקדון: האינטרס הצרכני נדחק לקרן זווית
חוק הפיקדון על פחיות ובקבוקי משקאות חזר ועלה השבוע על שולחן ועדת הכלכלה, כשהמאבק סביבו עדיין מתנהל תחת מסך עשן כביום היוולדו בראשית העשור. משום מה הוא נחשב ל"חוק סביבתי", שהירוקים ושלוחותיהם בתקשורת פרשו עליו את חסותם; כאילו ניקיון הפארקים והחופים מהפסולת הוא חזות הכל. גם המאבק החדש סביב הרחבתו לבקבוקי המשקה הגדולים רוכב על אותו הגל, שמשחקים בו הון גדול ופוליטיקה קטנה.
בינתיים, מי שנדחק לקרן זווית הוא האינטרס הצרכני. השר החדש להגנת הסביבה, גלעד ארדן, מתפתל ומתגמש איך לחיות בשלום עם כל המעורבים
דמי הפיקדון - בסך 25 אגורות למשקה - נהפכו מזמן לחלק מהמחיר. הצרכן לא מקבל את כספו חזרה, כי אין מי שייקח ממנו את האריזות הריקות.
חנויות המכולת והמזנונים הקטנים הכריזו מלכתחילה שהם לא במשחק. המרכולים, שליטי השוק הגדול, לא התכחשו לחוק, אבל רובם מתעלמים מחובת האיסוף והחזרת הפיקדון בתירוצים שונים. הם לב הבעיה. עד כה לא שמענו על התארגנות לחרם צרכנים שתאלץ אותם למלא את חובתם החוקית.
המרוויחים הגדולים: ארגוני הפשע
הצרכנים בחרו בדרך הקלה: אוכלים אותה במחיר ומגיבים בלכלוך הסביבה עם האריזות הריקות. מי שהריחו את הכסף הגדול שמאחורי ההפקרות הזאת היו ארגוני הפשע. הם מפעילים צבא של קבצנים וילדים המלקטים עבורם את האריזות תמורת אגורות בודדות לפחית או בקבוק, וגורפים לכיסם רווח עצום.
השלל נמכר תמורת מלוא דמי הפיקדון לתאגיד שהקימו היצרנים ויבואני המשקאות כדי לעמוד ביעד שקבע החוק לאיסוף ומחזור האריזות. הקופון של ארגוני הפשע הוא כ-20 אגורות לאריזה. תכפילו את הכסף הקטן הזה במיליונים שהיו אמורים לחזור לצרכנים.
מדוע השערורייה עוברת בשקט? לירוקים לא אכפת כל זמן שהארץ נקיה. הצרכנים לוקים כדרכם בשתיקת הכבשים. המחדל הוא באדישות הרשויות לאכיפת החוק. גם הן יושבות בחיבוק ידיים, וכל אחת מנערת את האחריות למגרש של שכנתה.
התנהלות צרת אופקים ואנטי ציבורית
הנה כך התגלגלו הדברים: החוק המקורי התבסס על הצבת אוטומטים במרכולים ובשווקים לקליטת הבקבוקים והפחיות, גריסתם למחזור, והשבת הפיקדון בתווי קניה סחירים. פטנט קל ופשוט שנפוץ מזמן בעולם המערבי. ועדת הכלכלה נסעה לשבדיה כדי ללמוד אותו. אצלנו הוא נתקע עם החידה מי יממן את מאות האוטומטים, סיפור של מיליוני שקלים.
רשתות השיווק התנערו מכאב הראש הזה וגלגלו אותו ליצרני המשקאות. האוטומטים אמנם היו מקלים עליהם לעמוד ביעד האיסוף והמחזור אבל התאגיד שהקימו גלגל את הכדור למשרד להגנת הסביבה שהחל לקנוס אותם במיליוני שקלים כשלא עמדו ביעדי איסוף האריזות. החוק הוליך את הכסף ל"קרן הניקיון" שבמשרד, שהוקמה לטיפוח תרבות הסביבה הנקיה. התאגיד טען שהמטרה הזאת מצדיקה את רכש האוטומטים בכספי הקרן.
אבל הכסף נותר בקרן, האוטומטים נשארו מעבר לים, וארגוני הפשע פרצו לחלל הריק ודאגו לניקיון הסביבה באיסוף האריזות על חשבון דמי הפיקדון שנגזלו מהצרכנים. מי אחראי לחלמאות הזאת? האוצר והיועץ המשפטי לממשלה. הם נהפכו לחלק מהבעיה כשאסרו על השרים שהתחלפו במשרד להגנת הסביבה לנצל את כספי הקרן לרכש האוטומטים. לא בשעה שהאחריות מוטלת על יצרני המשקאות ו/או רשתות השיווק.
עם היועץ המשפטי לממשלה ופקידי האוצר, השרים לא משחקים בהורדת ידיים. גם אם יש לכוחניות שלהם הצדקה תקנונית, היא מחפה על חשיבה לא יצירתית והתנהלות צרת אופקים ואנטי ציבורית. אם פני השר החדש גלעד ארדן לטובת הצרכן ולא לביורוקרטיה נראה אותו מרהיב עוז לבתק באבחת חרב את הקשר הגורדי הזה, ונמליץ שיקבל את פרס ישראל למשטר תקין.
אחרת, מה יגידו הצרכנים שבאזובי הקיר אם בארזים נפלה שלהבת, ובינתיים ארגוני הפשע צוחקים על כולנו כל הדרך, ממחסני תאגיד המיחזור אל הבנק?
לפנייה לכתב/ת 
