קרל מרקס: האיש שהכלכלנים לא אוהבים

קרל מרקס נצר למשפחה יהודית חי ופעל במאה ה-19. מרקס הושפע מהמראות של המוני פועלים הכורעים תחת נטל העבודה. בעקבות זאת הוא סיפק ניתוח כלכלי פילוסופי מקיף על דיכוים של רבים בידי מעטים במהלך ההיסטוריה. כמובן שהוא התמקד במיוחד במצב הפועלים המדוכאים בזמנו, אלה המדוכאים על ידי הקפיטליזם.

• סדר ללא שליטה: על אדם סמית'
• המרקנטיליסטים: האנשים שרצו רק זהב
• למי אפלטון היה נותן להכריע בשאלת התקציב?
  

מרקס כתב על כלכלה, פילוסופיה ופוליטיקה. הוא היה פילוסוף שהאמין שעל פילוסופים לשנות את המציאות ולא רק לכתוב עליה, והוא גם קרא למהפכה. אבל נתחיל באהבת חינם.

מרקס לא אהוד בקרב כלכלנים. למרות ניתוחים מזהירים של הכלכלה של זמנו, למרות ניתוח מעניין של העתיד הכלכלי, ובמיוחד של תהליכי גלובליזציה, לא לומדים אותו בכלכלה. משאירים אותו ל"לא מקצועיים" של מדעי הרוח והחברה.

וככה, סתם, במהלך רפרוף בספר המקרו-כלכלה החשוב של פול סמואלסון (זוכה פרס הנובל), שהיה הספר הראשון של מקרו-כלכלה קינסיאנית, אנחנו נתקלים במחמאה למרקס. סמואלסון נשפך מאהבה. הוא מספר שמרקס ישב רכון בספריית המוזיאון הבריטי, חודשים רבים, וקרא. ומה יצא לו מזה, כך לפי סמואלסון? טחורים. ובכן, אנחנו מאמינים שיותר מזה.

על אבי הרכוש הפרטי

כדי להתחיל לדבר על מרקס יש להציג מושג חברתי-כלכלי חשוב מאין כמוהו, מושג המלווה אותנו עד לימים אלה - הקפיטליזם. קפיטליזם הוא, בראש ובראשונה, המערכת שמאפשרת החזקה של רכוש (קניין) פרטי באופן חופשי על ידי בני אדם חופשיים. מערכת זו ממוסדת על ידי המדינה, שתפקידה להגן על הזכות הזו.

המערכת הזאת מאפשרת לבעלי רכוש פרטי, למשל כסף צבור, אדמות או מכונות ייצור - ליזום עסקים, להקים, לייצר להעסיק ולשלם, ולהגדיל את ההון שלהם. זו המציאות שלתוכה נולדנו, והיא נראית לנו טבעית, אבל המציאות הזו לא נולדה מהאוויר.

ג'ון לוק והזכויות על הכישרון

אחד מאבותיה של אידיאולוגיית הרכוש הפרטי היה הפילוסוף בן המאה ה-17, ג'ון לוק. לוק, שהיה אחד מאבות המדינה הליברלית, טען שהזכות להחזיק ברכוש פרטי היא זכות טבעית. וזה היה חידוש. עד אז היתה הזכות הזאת ניתנת, בדרך כלל, על ידי השליט, והוא השיג את הרכוש בכוח, ולפעמים בדרכים אלימות של כיבוש ונישול. אבל לפי לוק, האדם לא צריך לקבל את הזכות הזאת במתנה מאיזה שליט, או לזכות בה על תנאי. היא פשוט שלו.

הטיעון של לוק פשוט ואינטואיטיבי לבני הזמן שלנו. והוא מבוסס על העובדה הטבעית, בעינינו, שאנחנו שייכים לעצמינו. היות שכך, הרי גם הכישרונות שלנו שייכים לנו. ואם הכישרונות שלי שייכים לי, הרי כל מה שאני משיג באמצעות הכישרונות האלה שהם שלי, הוא גם שלי.

נניח שמצאתי אבן בשדה וסחבתי אותה הביתה. היכולות לסחוב, הכושר הגופני, הרצון וההתמדה הם שלי. ולכן, בהנחה שהאבן לא היתה שייכת לאף אחד עדיין, היא הפכה שלי, וזה בזכות הכישרונות שלי. עכישו, נניח שיש לי כישרון פיסול יוצא דופן ואני מפסל באבן, הרי גם הפסל הוא שלי, כי הוא ביטוי גשמי, באבן, של הכישרונות שלי. ולכן גם הכסף שאותו אני מקבל תמורת הפסל הוא שלי.

חשוב לדעת שלוק כותב בתקופה שבה המון שטחים היו עדיין פנויים. במיוחד במה שנקרא "העולם החדש". אנשים תפסו חלקות אדמה, ביראו אותן והפכו אותם לאזורים חקלאיים עשירים. תפיסתו של לוק את הרכוש הפרטי כזכות שלנו מביאה אותו גם להבנה של תפקיד המדינה.

הוא מאמין שהמדינה צריכה להיות מינימלית. קטנה. להתערב כמה שפחות. המדינה צריכה להסתפק בכך שהיא דואגת לחיי האזרחים שלה, לחופש שלהם, ולבעלות המוסדרת שלהם על רכוש. והנה, אנחנו כבר יכולים לזהות את המדינה הליברלית המודרנית הקפיטליסטית.

השיטה הקפיטליסטית, המבוססת על המדינה הליברלית בסגנון לוק, היא זו שמאפשרת לאנשים שיש להם הון (כסף צבור) התחלתי לייסד, למשל, מפעל; לקנות מכונות, לקנות את חומרי הגלם, להעסיק פועלים, למכור את המוצרים ברווח גדול יותר מסכום עלות הייצור של הפועלים, ובכך להגדיל את ההון שלהם, ולצבור עוד רכוש וכסף.

אבל הקפיטליזם הזה בראשיתו (ובימינו עדיין במקומות רבים בעולם) לא מאיר את פניו לרוב האוכלוסיה. רוב בני האדם באירופה כורעים תחת נטל החיים וחייבים לעבוד בפרך. גברים, נשים, וילדים עובדים שעות על גבי שעות, שבעה ימים בשבוע, רק כדי לחיות. מרקס יגיד שהם מדוכאים.

על הדיכוי כתופעה מתמשכת לאורך ההיסטוריה

מרקס חי אחרי לוק, ובימיו כבר הבשילו יותר התהליכים של התיעוש. העיר היתה מלאה בעשרות אלפי פועלים עניים שחיים בתנאים קשים. ונראה היה כאילו כך היה מעולם וכך יימשך לתמיד. וכאן נכנס מרקס לתמונה עם הפילוסופיה שמורכבת מכמה חלקים: ניתוח הקפיטליזם, בחינת הדיכוי ומתן הסבר היסטורי חומרי למדינה והחשוב ביותר - הוא קורא לשינוי המצב הקיים. דבר שפילוסופים אחרים נמנעו מלעשות.

מרקס מתחיל בניתוח שלו את הדיכוי הרחק מאחור, בהיסטוריה ובהיסטוריה העתיקה. הוא טוען שניצול כלכלי של רבים בידי מעטים היה קיים תמיד, ולא משנה באיזה סוג של משטר כלכלי מדובר. הניצול הכלכלי, כך הוא כותב, פועל בשיטה פשוטה; קבוצה קטנה בעלת כוח צבאי או מדיני משתלטת על החברה, מעבידה את האחרים, גורמת להם לייצר, ומשתמשת בתוצרת שלהם לטובתה.

בין אם מדובר במצרים העתיקה שבה בנו אלפי עובדים או עבדים את הפירמידות, דרך העבדים של יוון העתיקה, ועד לצמיתים, אותם איכרים רבים באירופה שעבדו מזריחה עד שקיעה בשדות ופירנסו את האצילים. כל אלה פירנסו את המיעוט ששלט עליהם. והקפיטליזם, כך מרקס טוען, הוא אופן דיכוי של רבים בידי מעטים, ויש לו את אופי הדיכוי המיוחד לו. הוא פשוט צורה חדשה של דיכוי. צורה שמתאימה לזמן התעשייתי שלנו.

בעלי ההון הקפיטליסטים, מרוויחים על גבם של הפועלים העובדים אצלם; בכסף שלהם הם רוכשים ציוד ומעסיקים את הפועלים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות את הציוד. וככה בעלי ההון משלמים למיליוני הפועלים המצטופפים בערים שכר מינימלי על עבודתם, ומרוויחים ממנה.

דיכוי או מצב טבעי?

בעלי ההון (הקפיטליסטים בלשונו של מרקס) קונים חומרי גלם במאה שקלים. הם משלמים לפועל עשרה שקלים ומוכרים את הסחורה המעובדת במאה וחמישים שקלים. כלומר, הפועל השביח את חומר הגלם בחמישים שקלים, אבל קיבל עבור זה רק עשרה שקלים.

היתר הוא הרווח של הקפיטליסט. ככה, לפי מרקס, מנוצלים הפועלים בתקופתו. הבעיה שלהם, היא שהם מנותקים מהון ומציוד העבודה. אילו, למשל, היה הציוד שייך למדינה כולה, לחבר האזרחים כולו, הפועלים היו יכולים לעבוד וליהנות מהרווח על מכירת הסחורות שהם מייצרים.

נשמע לנו כמו דיכוי? רובנו, כך אני מניח, יחשבו שזהו מצב טבעי ונורמלי. רובנו לא נראה במצב כזה שום דבר שלילי וחריג. האין זאת דרכו של עולם? מרקס כמובן לא יסכים לכך. הוא טוען שכולנו מושפעים באופן טבעי מהסביבה החברתית-אינטלקטואלית שבה אנחנו חיים.

אנחנו חיים בחברה שבה מוסדות שלטון מסוימים כגון משטרה, צבא ובתי משפט. בחברה שלנו יש תפיסות מוסר, סוציולוגיה ודת מסוימות. וכל אלה משפיעות עלינו ומעצבות אותנו בצלמן. עכשיו, לפי מרקס, כל המבנה של החברה, האמונות הפוליטיות, הדת, החוקים, התפיסות והאמונות האלה עולים מהמצב הכלכלי של החברה, ובמיוחד מההתמודדות שלה עם הטבע ועם קשיי הפרנסה.

כלומר, בעצם הוא אומר שזה לא פלא שאנחנו חושבים שקפיטליזם הוא דבר טבעי ותקין. הרי כך "חושבת" החברה שלנו. ובמילים של מרקס, "זו האידיאולוגיה ששולטת בחיים שלנו". והאידיאולוגיה הזאת, כולל כל מוסדות השלטון, האמונות והתפיסות – היא תוצר של מצב התפתחות הטכנולוגיה שלנו.

כדי להסביר את זה מרקס מציג מודל של שלושה שלבים. מעין מפה של החברה. ולשם נמשיך בשבוע הבא, אז נראה שגם פמיניזם, למשל, נובע ממצב התפתחות טכנולוגית.

הכותב הוא מרצה לפילוסופיה של הכלכלה במסלול האקדמי – המכללה למינהל, וחוקר בתחום הכסף. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון גלובליים, והתנהלות משברית בשוק הפיננסים", יראה אור בהוצאת רסלינג באוגוסט 2010