מאיפה בא ההודי שגונב לכם את הפרנסה?

בטור הקודם דיברנו על מדיה; אמצעי תקשורת ותחבורה כמו מחשבים ומטוסים שצמצמו את העולם שלנו ומאפשרים לו להיות קטן וזמין; להיות "כפר גלובלי קטן", כמו שאמר פילוסוף התקשורת מרשל מקלוהאן.

הראינו גם שתשתיות כאלה של תקשורת ותחבורה הן תנאי לגלובליזציה כפי שהיא מתקיימת בימינו.

בטור הזה נדבר על אחד ההיבטים המרתקים והכאובים של הגלובלזיציה; התופעה של שינוי שוק העבודה. הגמשת שוק העבודה הוא השם שאנחנו נותנים למגוון תופעות שמאפיינות את התקופה של 30 השנים האחרונות שקשורות למבנה התעסוקה בעולם. בתקופה הזאת; התקופה שלנו, יש פחות ופחות "משרות לכל החיים".

אם פעם היה אדם נכנס למפעל בגיל 16, ובהנחה שהכל התנהל כשורה, סביר להניח שהוא היה פורש בהרמת כוסית צנועה, מקבל את שעון הזהב שלו (במקרה הטוב) ויוצא לפנסיה בגיל 67, הרי שהיום זה שונה.

לא משנה באיזה מקום אתה נמצא בשוק העבודה; עצמאי, שכיר, עובד צווארון לבן או כחול – אתה צריך להמציא את עצמך כל פעם מחדש, וסביר מאוד שתחליף לא מעט משרות, מקצועות ומקומות עבודה במהלך חיי העבודה שלך. ויש גם סיכוי לא מבוטל שתאבד את העבודה שלך לאנשים שעובדים יותר בזול. למשל בהודו. בסוציולוגית נגיד שהסדר החברתי ה"פורדיסטי" הוחלף בסדר ה"פוסט-פורדיסטי".

הנרי פורד

הנרי פורד נולד ב-1863 ומת ב-1947. בשנות חייו הארוכות הוא הספיק לייצר מכוניות, לעשות כסף, אבל גם להמציא שיטת ייצור חדשה ולרשום על שמו כינוי למערכת חברתית-תעסוקתית; הפורדיזם.

הבסיס הקונקרטי לסדר החברתי שסוציולוגים מכנים "פורדיסטי" הוא מפעל המכוניות של פורד. אותו מפעל שייצר את "המכונית לכל פועל"; מכונית הפורד מדגם T השחורה.

פורד היה זה ששיכלל את שיטת פס היצור והפך אותה לאומנות. הוא לא היה הראשון שדיבר על פס ייצור; אדם סמית התלהב לפניו ממפעל ייצור סיכות שבו אדם אחד חותך, שני משייף ושלישי מחדד, אבל פורד היה אומן ופס הייצור שלו הפך לשם דבר.

במפעל שלו במישיגן הפועלים עבדו לאורך סרט נע כמו שאפשר לראות בסרט המצחיק של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים". כל אחד היה אחראי על רכיב מסוים בייצור ועשה כל היום את אותה פעולה. במפעל כזה היתה הפרדה ברורה בין מנהלים לעובדים, בין נותני הוראות ומבצעים, בין תכנון וביצוע, ובעצם היה כאן שיא של מה שהסוציולוגים מכנים בעקימת פה "הנדסה אנושית". אבל לא זה היה העיקר.

פורד הבין דבר מאוד משמעותי: הוא הבין שאם רוצים לייצר הרבה, לייצר להמונים, צריך שההמונים האלה יוכלו לקנות את מה שמייצרים. בעצם הוא הבין שהאנושות הולכת לתקופה של תעשייה מאורגנת שפונה לשוק המוני של צרכנים. ושוק המוני של צרכנים מחייב ניהול מדינתי גם של הייצור וגם של הקניה. הוא מחייב ארגון, והוא מחייב פנאי וכסף זמין לחלק מספיק מהאזרחים.

פנאי הוא דבר חשוב; אם הפועלים שלנו יעבדו 14 שעות ביממה לא יהיה להם זמן. ואם לא יהיה להם זמן הם לא יצאו לבלות, ואם לא יצאו לבלות הם לא יקנו בגדים שמיוצרים בייצור המוני ולא יקנו מכוניות פורד מדגם T. ולכן הם צריכים גם כסף, כדי שיוכלו לקנות.

תקליט חדש

בעצם אנחנו משנים תקליט. אם עד עכשיו הכלכלה היתה בנויה על ניצול של מעמד הפועלים ומה שמכונה "הסדר החברתי" היה בנוי על עבודה בפרך שבעה ימים בשבוע 14 שעות ביום בשכר אפסי, כשהמוצרים מופנים למעמד עשיר שצורך ונהנה, עכשיו אנחנו עולים בדרגה לכיוון שוק מפותח יותר. הכלכלה שלנו בועטת אותנו לכיוון של התפשטות ושל התרחבות.

מעכשיו נפעל אחרת; נשלם לפועלים שלנו קצת יותר, נעביד אותם קצת פחות ונעיף את הכלכלה למעלה; נרחיב אותה, נעבור לייצור המוני וכתעשיינים נרוויח עוד יותר. נוצר הפורדיזם.

הפורדיזם הוא הכינוי הסוציולוגי לתופעה של התפתחות חברת ההמונים התעשייתית שמאפיינת את התקופה של מלחמת העולם השנייה וסופה, בגדול, במשבר הכלכלי של 1973. התקופה הזאת מאופיינת בייצור המוני המבוסס על תעשייה כבדה שמחייבת עובדים להגיע אל מוקד הייצור; בית החרושת, הנמל או המכרה. היא מאופיינת ביצור חברתי חדש; מדינת רווחה. במדינת הרווחה הזאת יש פנסיה ותנאים סוציאליים אחרים שמאפשרים לפועלים, לראשונה, להרים את הראש.

החברה הזו היא חברת המונים דמוקרטית. כולם מצביעים לפרלמנטים. יש איגודי עובדים. המדינה מתארגנת. היא שולטת בכלכלה בצורה שנכנה צורה "קיינסיאנית" (אל חשש, נדבר על קיינס בטור אחר), כלומר, היא עוזרת לשוק לפעול במלוא הקיטור ומאפשרת לאנשים לצרוך מספיק, כדי שיהיה יצור מספיק, כדי שלא תהיה אבטלה. בקיצור, העולם כמו שהכרנו עד שנים האחרונות. עולם שהיה טוב יותר לפועלים ולבני המעמד הבינוני שלמעשה נוצר אז.

עוד תקליט מתהפך

כל זה נמשך והיה טוב עד שהגיעה מהפכת התקשורת החדשה; מהפכת המחשב והאינטרנט. ביחד עם התפתחות מערכות התחבורה ההמוניות הבינלאומיות, הסדרת ההובלה הבינלאומית ושיפור התשתיות' נולדו המחשבים ועיבוד הנתונים ונוצרו פתאום אפשרויות חדשות. וכמו שראינו בטור הקודם; תשתיות כאלה משנות את אופן הייצור ובעקבותיו את הארגון החברתי כולו.

לוח המשחק של התעשיין הופך להיות הגלובוס כולו. הוא מעביר את הכסף שלו ממקום למקום ומייצר איפה שנוח לו, הוא תלוי פחות ופחות בעובדים במדינת הבית שלו, ולכן הוא יכול לשחק במשכורות, לפטר, להפסיק לדבר עם ארגוני עובדים ולעבוד עם חוזים אישיים.

גם אופי הייצור משתנה. הוא נעשה מתוחכם יותר. חלק גדול מהעולם המערבי עובר לכלכלת שירותים, וגם התעשייה היא היום בחלק גדול שלה מה שמכונה "תעשיית מידע". היא בנויה על מקצועות כמו ביו-טכנולוגיה, אלקטרוניקה מתקדמת ומיני מקצועות כמעט מופשטים של עיבוד מידע.

למצב החדש הזה הסוציולוגים קוראים מצב "פוסט-פורדיסטי"; מצב של "אחרי הפורדיזם". במצב הזה אנחנו רגע פה ורגע שם. ברי המזל שבינינו טסים במסגרת העבודה מסביב לגלובוס, וחסרי ההשכלה והמזל עומדים בפני מפעלים שעברו לסין.

המצב הזה הוא במידה רבה תוצר של היחלשות כוחה של המדינה; המדינה מפסיקה לשלוט בכלכלה באופן יזום וריכוזי, מדינת הרווחה נזנחת והמגבלות על זרימת הון מוסרות.

ומדוע המדינה מוותרת על הכוח שלה? מה מחליש את המדינה? על כך בטורים הבאים.