הגלובליזציה הרגה את הפוליטיקה

אריסטו, מגדולי הפילוסופים של האנושות, חי ביוון במאה הרביעית לפני הספירה. הוא הסתכל על בני האדם והסתכל על משטרים שונים שנהגו ביוון של ימיו. האדם, כך הוא חשב, הוא מן ייצור חברתי כזה.

בשונה מבעלי חיים שחיים לבדם, בן האדם חי בלהקה. קוראים ללהקה הזאת "חברה". אם רוצים להשוות אותו לבעלי חיים, ראוי להשוות אותו לדבורים ולנמלים. אלה חיות בחברות מסודרות ומאורגנות.

לטורים הקודמים בסדרה: 

• המדיום הוא המסר: גלובליזציה – מה זה בכלל?
• מאיפה בא ההודי שגונב לכם את הפרנסה?
• הגוגל קם על יוצרו? מי באמת מנהל את העולם
• שוק ההון הגלובלי - השליט החדש של העולם?
• ספסרי גלובליזציה: על אנשים שמשחקים בכלכלות
• הגלובליזציה, ואיך היא משפיעה על הג'וב שלכם
• גלובליזציה: קנוניית בעלי הון או מזימה אמריקנית?
  

אריסטו מאפיין את הסוג שלנו. הוא חושב שאנחנו "זואון פוליטיקון וביוס לוגיקון". "זואון" ביוונית פירושו בעל חיים ופוליטיקון פירושו חברתי. ה"פוליטיקון" היווני נגזרה מהמילה "פוליס", אותה עיר מדינה שסביבה התנהלו החיים ביוון לפני ימי אריסטו. כשאנחנו אומרים את המילה "פוליטיקה" בעצם אנחנו מדברים על ענייני עיר המדינה; הפוליס, או בהשאלה, על ענייני החברה.

אבל בני האדם שונים מהדבורים ושונים מהנמלים. יש להם תכונה נוספת; הם יצורים חושבים וביוונית הם "ביוס לוגיקון". ביוס (כמו ב"ביו-לוגיה") הוא חי או חיים ולוגיקון הוא חושב או מדבר. אז האדם של אריסטו הוא חיה חברתית חושבת.

ומה אנחנו צריכים לעשות, אריסטו שואל, כדי להגשים את הפוטנציאל שלנו? כדי למצות את עצמנו, כדי להגשים את הטבע שלנו ואת מלוא הפוטנציאל שיש בנו, אנחנו צריכים להיות חלק מחברה ולחשוב. ומה מספק את זה יותר, כך חושב אריסטו, יותר מהמדינה?

למה הוא מתכוון? למה המדינה? ובכן, להיות אזרח פעיל במדינת העיר הוא השיא. אזרח פעיל הוא זה שחושב בתבונה על החברה, משתתף פעיל בחיים הפוליטיים ומשפיע על חקיקת חוקים. האדם הזה ממצא את כל העניין החברתי ועניין החשיבה במשולב.

זה היה אידיאל האזרחות של אריסטו. וזהו אחד מן הבסיסים לאידיאל הדמוקרטי שלנו. אלא שמציאות לחוד ואידיאל לחוד. נשאל עכשיו; מה נשאר מכל אלה?

מה קרה לפוליטיקה?

כשהיינו ילדים, הרחוב שלנו נראה לנו ענק. העיר היתה גדולה באופן בלתי נתפס וירושלים היתה כל כך רחוקה שרק בחופש היה אפשר לנסוע אליה. בפוליטיקה של הפוליס היוונית, למשל של אתונה, היינו גדולים. הכרנו חלק גדול מהאנשים, ישבנו בישיבות של "הדמוס" - הוא חבר האזרחים בעלי זכות הבחירה - והצבענו. ההיכרות הייתה כל כך גדולה עד שלפעמים עשינו חרם על אדם מסוים ופשוט הגלינו אותו מהעיר. קראו לזה אוסטרקיזם. כל אזרח היה כותב על חרס שם של אדם שנחשב על ידו כמסוכן לעיר, והזוכה המפופק היה מוגלה לעשר שנים. גם בוועד הבית אנחנו גדולים, וגם באסיפת הקיבוץ.

אבל מה קורה במדינה המודרנית? במדינה שלנו מתקיימת מה שמכונה "דמוקרטיה של נציגים". לא כולנו יכולים לשבת בדמוס ולשמוע את הכל. אנחנו בוחרים נציגים והם מחליטים. והנה, ככל שהישות המדינית שלנו גדולה יותר, ככה אנחנו כאזרחים נהיים קטנים יותר. יכולת ההשפעה של הקול שלנו הופכת ונעשית קלושה יותר. אם במדינת הרווחה הדמוקרטית של לב המאה ה-20 קולינו עוד יכול היה להישמע, הוא הולך ונבלע בעולם הגדול הגלובלי. אנחנו עוברים רדוקציה (הפחתה); אנחנו מופחתים לדרגה של רכיב בסטטיסטיקה.

אנחנו נעלמים

מוקטנים? כן. אבל גם מוגדלים ומועצמים. זהו התהליך הדיאלקטי (המורכב, המשתנה והמתפתח) שמאפיין את חברת התקשורת הגלובלית שלנו. מצד אחד כל הזמן מתחשבים בדעותינו, אבל בעצם אנחנו מפסיקים להיות גורם בעל משמעות. אנחנו הופכים לנקודות סטטיסטיות.

שואלים אותנו. סוקרים אותנו. בודקים אותנו. אבל מי הם אותם "אותנו"? אני ואתה? לא בדיוק. אלה "ההמונים", ה"אנחנו" שמחוברים ביחד. האמצעי הראשון שהפך אותנו לנקודות אנונימיות היה דווקא, ובאופן מפתיע, המערך שמאפשר לנו לשנות את המציאות; הבחירות הדמוקרטיות. כאן, לראשונה בתולדות האנושות, כולנו היינו יכולים להשפיע. הצבענו בהמונינו ואנחנו עדיין מצביעים לפרלמנטים במדינות העולם החופשי.

אבל אנחנו נעלמים לתוך "הכולנו" הזה. מחד, מועצמים - עובדה, אנחנו מצביעים, ומאידך, מה שווה דעתינו? האם זה באמת משנה אם אלך להצביע? בוודאי שלא. קול אחד? הרי זה כלום.

ומתי זה כן משנה? אם עשרות אלפי אזרחים יקראו את הטור שלנו ויפנימו את התובנה הזאת ולא ילכו להצביע, רק אז זה כן ישנה. כלומר, גם חרם מותנה בכך שנהפוך לקטנים ושטוחים אל מול המערכת המדינית. נהיה חלק מהמון שלא מצביע.

כל הדברים האלה מועצמים אלפי מונים בחברת התקשורת הגלובלית של ימינו. המערכות עצומות ואנחנו רחוקים יותר ויותר ממוקדי ההשפעה. קטנים אל מולי גלים שיוצרים "דעת קהל" תקשורתית, ונסחפים אחרי עמדות של קובעי דעת קהל.

אז מי הרג את הדמוקרטיה שלנו?

נסכם. שוק ההון הגלובלי מקשה על המדינה שלנו לתפקד. כוחות שיכולים להיות עצומים מכוחה של המדינה מנענעים אותה. ספקולנטים פועלים עליה וזרמי הון חופשיים שאפילו לא מתכוונים לעשות רע מסכנים אותה. מפעלים נסגרים ונפתחים. אנחנו מועזבים ממקומות העבודה שלנו ונשלחים לחפש את מזלינו במקומות אחרים חסרי ביטחון לעיתים וחסרים יכולת השפעה על עתידינו.

האם אנחנו פסימיים מדי בטור הזה? לא ברור. כבר אמרנו שאנחנו גם מוגדלים ומועצמים. האינטרנט, למשל, מאפשר לנו ללמוד המון, להגיע לדברים חשובים. הוא מאפשר שקיפות שלטונית ועצמאות של האזרח אל מול הרשויות. כל אחד יכול לקרוא, למשל, את כל הדו"חות של הבנקים המרכזיים בכל העולם.

אבל מי יודע לקרוא אותם? מי רוצה לקרוא אותם? האם לא עדיף לראות פרשן שנון בערב בטלוויזיה? וככה, רשתות תקשורת בינלאומיות ממיסות לתוכן את התרבויות המסוימות שלנו. כולנו הולכים בג'ינס. כולנו מעשנים (אם מעשנים) את אותן סיגריות וכולנו מתנגדים לעישון (מי שמתנגד) מאותן סיבות.

אנחנו רואים את אותן סדרות טלוויזיה ונבנים לתוך אותן תפיסות עולמיות. אנחנו מוצפים באינפורמציה, אבל לא יודעים להחליט מתי האינפורמציה שלנו אמיתית ומתי היא בגדר של דיס-אינפורמציה - אינפורמציה שמטרתה להטעות.

כשראש הממשלה הולך לשיחות שלום, האם אנחנו יודעים באמת לאן הוא הולך? האם אנחנו יודעים מה המוטיבציות שלו? אנחנו האזרחים רחוקים מכל אלה מרחק רב. פרנואידי משהו? אולי.

על חברת התקשורת הפוסט-מודרנית ועל הכלכלה שלה

עד כמה אנחנו משפיעים על הגורל שלנו? עד כמה אנחנו חופשיים לבנות את הדעות שלנו מתוך מחשבה חופשית? איך אנחנו מתפקדים כצרכנים? ולמה אנחנו צורכים כל כך הרבה?

גם כאן אנחנו נתקלים בתהליך דיאלקטי (תהליך של התפתחות והשתנות הדרגתית) שבו מצד אחד אנחנו מועצמים ומצד שני מוקטנים. ועל כל אלה בסדרת הטורים הבאה על חברת התקשורת הפוסט-מודרנית; החברה שבה אנחנו חיים וכמובן, על הכלכלה שלה.

ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל, וחוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל