סחורה תמורת נייר: כך אמריקה דופקת את סין
הסינים מייצרים המוני מוצרים ומוכרים אותם לאמריקאים. בתמורה לכך, הם מקבלים שטרות ירוקים. יש כאלה שיגידו שהניירות האלה שהסינים מקבלים מאפשרים להם לצמוח ולפתח את הכלכלה שלהם. אבל מה שבעצם קורה פה מאחורי הקלעים, אחראי לכמה תופעות מטורפות והרסניות
אני כותב ב-ynet כבר שנתיים. כתבתי כבר יותר מ-120 טורים בסדרות רבות, אבל הסדרה הזו על הכסף היא הסדרה הארוכה ביותר שכתבתי. ועדיין, היא רחוקה מסיום.
טורים אחרונים מאת אושי שהם-קראוס :
- הבועה הבאה? הר הכסף שמוביל אותנו לאסון
- האם הבנק המרכזי הוא אימפוטנט?
- מי שולט בייצור הכסף - המדינה או הבנקים?
ומדוע בעצם? אולי מפני שכסף הוא אחד האמצעים החשובים ביותר בחיים שלנו. אולי מפני שכמו כבישים שעליהם אנחנו נוסעים, כסף הוא אחת התשתיות החשובות ביותר שמאפשרות את קיום העולם שלנו. אבל בניגוד לכבישים, אותם אנחנו רואים ומכירים, את הכסף אנחנו לא מבינים. וזה מוזר. אנחנו רצים אחריו. זקוקים לו. אבל לא יודעים מהו.
בטור הזה, אמשיך לתאר את תפיסתו של החוקר האמריקאי ריצ'רד דנקן. דנקן מאמין שאנחנו עומדים על סף קריסה כלכלית. קריסה כלכלית, ולא סתם עוד מיתון. הוא מדבר על קריסה בסגנון שנות ה-30 בארצות הברית. וכדאי להזכיר; הקריסה הזו הביאה למיליוני עניים, פליטים ורעבים, אבל היוותה גם גורם מכריע בעליית הפשיזם באירופה וקיומה של השואה.
היום, ככה דנקן טוען, קריסה תהא לא פחות חמורה. היא תעצור את הגלובליזציה (אתם נגד גלובליזציה ושמחים? חישבו על מכונית שטסה במהירות 160 קמ"ש ופתאום נותנת ברקס). היא תשבור את מערכת הבנקאות ותמוטט את שוקי ההון והסחר הבינלאומי. ולמה כל זה יקרה? מה הבעיה? ובכן, הבעיה היא כסף והסוג המסוים של מערכת הכסף שבה אנחנו חיים.
כסף צו
מערכת הכסף של ימינו היא מערכת שמכונה מערכת "כסף צו" (Fiat Money) והיא מורכבת מכסף שנוצר על ידי הבנקים (כסף פנימי) וכסף הנוצר על ידי הבנקים המרכזיים (כסף חיצוני). מה שמייחד את הכסף הזה הוא שהוא אינו קשור לשום סחורה. הוא מעין סימן, והבעיה בסימן כזה היא שקשה לשלוט בכמות שלו. ולפי ריצ'רד דנקן, זוהי סיבת האסון.
אבל נתחיל בהתחלה. ובהתחלה שלנו; באמצע שנות ה-40 דווקא היה סדר. הסכמי ברטון וודס קבעו שכל המטבעות המרכזיים בעולם יותאמו לדולר האמריקאי ואילו הדולר יקבל את ערכו מזהב שיאוחסן בבנק האמריקאי.
כלומר, באופן תיאורטי, בשנות ה-50 של המאה ה-20, אפשר היה לקבל ממש זהב תמורת הכסף. היתרון של השיטה היתה ההגבלה הכמותית של הדפסת הכסף. מה שאיפשר יציבות. אבל בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הודיעה ארצות הברית שהיא מנתקת באופן חד צדדי את המערכת הכספית שלה ממחוייבות לזהב.
ומה זה אומר? ובכן, דמיינו בלון הליום ענק שמחובר בשקי חול לקרקע. מגיע אדם, חותך את החבלים שמחברים את הבלון לשקי החול, ומה קורה? הבלון פורח באוויר, עף למעלה. עולה ועולה ועולה ולפעמים מקבל סחרחורת ומתפוצץ.
למה מדפיסים? בנמשל שלנו, הזהב הוא שק החול שקושר את הבלון (הכסף) לקרקע ומייצב אותו. כאשר מפרידים את הכסף מהזהב, הבלון ממריא ויכול להתרסק. דנקן מספק הסבר לזינוק האדיר ב"הדפסה" (המרכאות, כי לא מדובר בהדפסה ממש בימינו) של הכסף על ידי הבנקים המרכזיים. ההסבר שלו מדבר על האינטרס של כל מדינה לשמור על תחרותיות בשוק הסחורות הבינלאומי. ועכשיו בעברית.
בואו נהיה סינים לרגע. זו דוגמה טובה, מפני שהיא אינה רק דוגמה, אלא מתארת מציאות. אנחנו מייצרים המוני מוצרים ומוכרים אותם לאמריקאים. בתמורה למוצרים שאנחנו מוכרים לאמריקאים, אנחנו מקבלים שטרות ירוקים; דולרים. הסוחר הסיני הממוצע מגיע לבנק שלו בבייג'ינג עם כמויות של דולרים. אבל כדי לקיים את משפחתו ולהתפתח עסקית הוא צריך מטבע מקומי; את המטבע הסיני שנקרא יואן, לכן הוא, ורבים אחרים, מבקשים לקנות מהבנק שלהם יואנים ולמכור לבנק דולרים. כלומר, להמיר את הדולרים ליואנים.
ומה קורה? פתאום יש דרישה אדירה ליואנים, וכשכל כך הרבה אנשים רוצים הרבה יואנים מחיר היואן עולה, כלומר הבנק משלם פחות יואנים עבור הדולרים של הסוחרים. ומה קורה לסוחרים? כשמחיר היואנים עולה, עולים גם מחירים אחרים בסין. אולי יקר יותר פתאום להעסיק עובדים סינים, כי משלמים להם ביואנים.
ואם מחיר חומרי הגלם בסין ומחיר העבודה יתייקר, מחיר המוצרים שהסינים מייצרים כדי למכור לארצות הברית יעלה, ואז סין תהיה פחות כדאית מבחינה כלכלית והאמריקאים יתחילו לקנות בצרפת. ומה הפתרון לכך? כאן זה מתקשר לעניין שלנו.
הבנק המרכזי הסיני פותר את הבעיה באמצעות מכונת הדפוס (כיום המחשב) ומייצר עוד ועוד יואנים. הוא "מדפיס" מיליוני יואנים, ולכן, כשהסוחרים פורטים את הדולרים שלהם ליואנים, יש להם מספיק. המחיר של היואן לא עולה. הבנק המרכזי מוריד את הערך של היואן ביחס לדולר כדי לעזור ליצואנים הסינים לייצר ולמכור בחו"ל.
אבל זה לא נגמר כאן. כי גם הודו רוצה להתחרות בסין על הדולרים ואולי גם היא (אני לא יודע אם זה נכון בפועל) מדפיסה עוד רופי'ס, והצרפתים מייצרים (בעבר) ערימות של פרנקים והגרמנים מייצרים (עוד לפני האירו) מארקים, ואז מה קורה? הסינים צריכים לייצר עוד יואנים. כמויות הכסף מטפסות ומטפסות.
ומהצד האמריקאי? מה שמוטרף בכל העסק הזה הוא דווקא הצד האמריקאי של התמונה. אתם יודעים במה ארצות הברית משלמת לסין? בטח תגידו, "בדולרים". וזה נכון, אבל מה הם הדולרים האלה? הם ניירות ירוקים בלבד. האמריקאים יכולים לייצר עוד ועוד מהסחורה הכל כך מיוחדת הזאת; הניירות הירוקים שנקראים דולרים. והם גילו, לכאורה, פלא, נס. עסק מדהים: הם מדפיסים ניירות, נותנים אותם לסינים, ומקבלים תמורתם סחורות.
ומה הסינים עושים עם הניירות? פשוט שומרים אותם בארון? ולמה הסינים מסכימים לקבל את הניירות האלה? ובכן, על הפלא הזה יש תשובות רבות וטובות. רובן מדברות על האמון המוחלט (כמעט) של ממשלות בכך שכולם תמיד ימשיכו לקבל את הדולר, או שארצות הברית לעולם לא תפשוט את הרגל.
יש כאלה שיגידו שהניירות האלה שהסינים מקבלים מאפשרים להם לצמוח ולפתח את הכלכלה שלהם. אבל מה בעצם קורה פה? זה מעניין ומוזר, ותסלחו לי שאני קצת פשטני פה. יש מדפסות כסף ענקיות. הן מייצרות ניירות. באמצעות הנייר הסינים מייצרים, מעסיקים עובדים, מכלים חומרי דלק ומייצרים לאמריקאים סחורות שרובן מיותרות. סחרחורת ענקית.
והנה, כאן רואים איך סוג הכסף יכול להיות אחראי לתופעות כמו צריכה מטורפת והריסת משאבי כדור הארץ לטובת ייצור חסר גבול.
עד כאן החלק הראשון והארוך של הסדרה על הכסף. אבל יש המשך. עכשיו השאלה שארצה לשאול תהיה: "מה האלטרנטיבות שלנו?". איזה מערכות כסף אחרות אפשריות? וכאן התשובות מעניינות ומגוונות ומנוגדות.
ישנם כאלה שטוענים שהבעיה היא שיש בעולם יותר מדי כסף ושצריך לצמצם את הכמות שלו. (ריצ'רד דנקן למשל).
ישנם כאלה שטוענים שהבעיה הפוכה ושטוב שיש הרבה כסף ובריבית נמוכה (הטענה היא שמעט כסף וריבית גבוה פוגעים ביכולת של העניים והמצומצמים לקבל הלוואות ולפרוץ כלכלית).
ישנם כאלה שטוענים שהבנק המרכזי צריך להתעשת ולמשול בתקיפות ויש כאלה שחושבים שצריך לבטל אותו לגמרי.
יש שמציעים שכל בנק ידפיס שטרות של עצמו ויש שמציעים שרק המדינה תנפיק כסף.
ישנם כאלה שטוענים שכסף צריך להנתן לאזרחים בלי קשר לעבודה שלהם ויש שמדברים על שורה של מטבעות קהילתיים ליד המטבע הלאומי הרגיל.
על כל אלה בטורים הבאים.
ד"ר אושי שהם-קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. ניתן ליצור עמו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב באתר הבית שלו ולצפות ברשימת ההרצאות שהוא מעביר לקבוצות ולחברות
לפנייה לכתב/ת 
