מה יקרה אם יבוטל בנק ישראל?

מערכת הכסף שלנו בעייתית. יש שיאמרו שהיא חולה ויש שיאמרו שלא רק שהיא חולה או חולה מאוד, אלא שהיא עלולה להפיל את כולנו לתוך מיתון נוראי, רעב ועוני. רבים מסכימים עם הנאמר כאן. ביניהם גם כלכלנים מהשורה הראשונה.

טורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס :

• הבועה הבאה? הר הכסף שמוביל אותנו לאסון
• הפילוסופיה של הכלכלה: מדינת הרווחה מתה
• הקומוניזם לא קיבל צ'אנס, המהפכה ירתה גם בו
  

אבל הבעיה מתחילה כאשר מחפשים פתרון. השאלה היא איך צריכה להיראות מערכת הכסף של העולם של ימינו. בעיה. בעיה קשה. יש הרבה הצעות. שונות ומשונות. חלקן רציניות, חלקן הזויות. חלקן קרובות למערכת שלנו וחלקן שולחות אותנו למדור האוטופיות (ספרים על חברה מושלמת) ולמדף ספרי המדע הבדיוני.

לכל ההצעות האלה חיסרון מבני משמעותי. הן הצעות. רק הצעות. ואילו השיטה שלנו עובדת בפועל. ומדוע זה חשוב? מפני שאנחנו מכירים את המערכת שלנו. יודעים איך היא מתפקדת ופחות או יותר מבינים אותה (ראו את תשעת הטורים האחרונים שלי שעסקו במערכת הכסף של ימינו), ואילו מערכות אחרות יביאו אותנו ללב הלא נודע.

בעיה שניה היא בעיית השינוי או התיקון. כאשר מחליפים שעון קיץ בשעון חורף עושים את זה בבת אחת. מודיעים לנו באמצעי התקשורת שהגיע הזמן ומבקשים מכולנו להזיז את המחוגים. אבל איך אפשר לשנות שיטה כלכלית תוך כדי תנועה ופעילות כלכלית? הרי החיים שלנו בעולם הגלובלי מורכבים ממיליארדי פעולות כלכליות ביום יום; קניה, מכירה וייצור. האם נוכל לשנות תוך כדי?

תחשבו על ספינה ששטה בים בין גלים סוערים ותוך כדי שייט, רב החובל והמלחים צריכים להוציא מהמחסנים שלהם חלקי חילוף לרוב מרכיבי הספינה שלהם, ולהחליף אותם, וכל זה בלי לדעת איך יתפקדו החלקים החדשים ומבלי לדעת אם תהליך ההחלפה לא יטביע את הספינה.

מסיבות כאלה, בין היתר, ישנם כלכלנים רבים, כלכלנים מרכזיים, שאמנם לא ממש מתים על השיטה המוניטרית (כספית) העולמית, אבל בטוחים שהיא בגדר הרע במיעוטו. אנשים כאלה מנסים לתקן, לטפח ולשנות בהדרגה ובהתאם למצב המשתנה.

האם זו הדרך הנכונה? רבים יסכימו איתם. רבים יתנגדו. זה קצת דומה לשאלה שהתסיסה את העולם השמאלי הכלכלי המרקסיסטי. האם עדיפה מהפיכה מוחלטת, רוויית דם, אלימות, אבל כזאת שתשנה את המציאות (הרעה לדעת אותם מרקסיסטים של פעם) מן היסוד ותציל את העולם (לדעתם).

או שמא אולי כדאי ללכת לכיוון של תיקונים בתוך המערכת הקפיטליסטית (כך עשו מפלגות סוציליסטיות וסוציאל דמוקרטיות בעולם), כלומר להכניס מרכיבים של מדינת רווחה ותנאים סוציאלים ולשפר את מעמד העובדים והעניים.

אני אישית מעדיף את הדרך השקטה, האיטית וההדרגתית, ובכל זאת, לצורך לימוד ומחשבה ואולי לצורך שינוי פוליטי-כלכלי בעתיד, אביא בטורים הבאים בסדרה שלי על כסף, הצעות שונות ומגוונות לרפורמה במערכת הכסף של העולם שלנו.

ההצעות האלה יהיו מגוונות באופן מפתיע; החל מהצעות ימניות "שוק-חופשיסטיות" שמציעות לאפשר לכל אחד להדפיס שטרות כסף ועד להפך הגמור, לתפישות שמאל שמבקשות לבטל את הבנקים הפרטיים ולאפשר רק למדינה לייצר כסף.

מה שמעניין כאן, וזה קורה תמיד כשמעמיקים קצת, הוא שנראה שההבחנות הרגילות של שמאל וימין מתמוססות לנו, ופתאום לא נדע, גם אלה מאיתנו שיש להם דעה מוצקה על הנושא - מיהם הטובים ומיהם הרעים (לדעתנו).

ביי ביי בנק מרכזי

בטור הזה ארצה להציג את ההצעות של פרופסור לורנס וויט מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון בארצות הברית ושל פרופסור ג'ורג' סלגין מאוניברסיטת ג'ורג'יה. שני האנשים האלה הם נושאי הדגל של תפיסה כלכלית מוניטרית בנקאית שנקראת "בנקאות חופשית" (Free Banking). התפיסה הזו, בגדול, חושבת שהדרך הטובה ביותר לתקן את החוליים של מערכת השוק שלנו היא לבטל את הבנק המרכזי ולייצר מערכת חופשית לגמרי, כמעט ללא שום פיקוח חוקי, על הבנקים.

כלומר, סלגין ו-וויט שואפים לתת לבנקים לעשות כמעט כל מה שהם רוצים, וזאת מתוך הנחה שהשוק החופשי והתחרות אחד בשני ירסנו אותם.

מה שכל כך מפתיע אותנו - אנשים שגדלו במאה ה-20 - היא מידת החופש; בעוד אנחנו גדלנו על כך ששטרות כסף, הכסף הכי מוחשי שאנחנו מחזיקים בידיים שלנו, הם שטרות שמדפיסה המדינה, הרי האנשים האלה רוצים שכל בנק פרטי, יוכל להדפיס את השטרות שלו עצמו ושאנחנו נוכל להחליט באיזה מערכת כסף אנחנו רוצים להשתמש.

כמו שאנחנו בוחרים באיזה מותג בגדים אנחנו רוצים להתלבש - סליו, רנואר, קסטרו -

כך נוכל להחליט האם אנחנו רוצים לשלם בשטרות הכתומים עם ציורי העצים שמנפיק בנק הפועלים, או בשטרות הכחלחלים עם ציורי הציפורים שמנפיק בנק דיסקונט. מוזר. אבל אסור לשכוח; לפי הסיפור ההיסטורי המקובל, כך התפתחה מערכת הכסף.

למה לנו בנקאות חופשית?

בספרו "על תחרות וכסף - מאמרים על בנקאות חופשית וכסף" (Competition and Currency - Essays on Free Banking and Money), וויט מציג את הנימוקים העיקריים לעדיפותה של שיטת הבנקאות החופשית, וככותב המזדהה עם הימין הכלכלי (ובמיוחד עם כותבים מהגישה האוסטרית), הוא מאמין שגוף מרכזי ובעל כוח השולט בכלכלה רע לנו.

אם גדלתם בבית גידול מרקסיסטי, ניאו מרקסיסטי, או פוסט מרקסיסטי (אכתוב פעם על ההבדלים), זכור לכם בוודאי "הרשע הגדול" (לפי בעלי הגישות האלה כמובן) הכלכלן מילטון פרידמן.

פרידמן הוא אחד האבות של המוניטריזם, ואדם שמאמין שהכלכלה חייבת לצאת מהפיקוח של המדינה. אבל גם הוא מאמין שאת כמות הכסף בשוק צריך למנן, וזה, לפי פרידמן, תפקיד הבנק המרכזי.

אבל וויט נמצא "ימינה" יותר (או אולי שמאלה יותר?): הוא מתנגד לקיומו של בנק מרכזי לא פחות ממה שהוא מתנגד לשליטה ממשלתית בשוק הכסף.

הוא מדבר על שתי סכנות עיקריות בניהול הכסף של המדינה; הגמישות הרבה והנוקשות הרבה. גמישות יתר בפיקוח על כמות הכסף עלולה להגרם כאשר השליטה תנתן לפוליטיקאים. אלה, וכאן וויט חושב כמו כל הוגה כלכלי ימני, אינם עמידים ללחצים של בעלי אינטרסים שונים ויש סכנה מוחשית שהם יפעלו למענם.

בעיה נוספת היא "בעיית הבחירות הדמוקרטיות"; הפוליטיקאים עלולים למצוא את עצמם נגררים למהלכים שאפילו לדעתם אינם טובים, רק מפני אימת הבוחרים. הדבר הזה לא זר לנו. גם אצלנו, לקראת בחירות, כולם הופכים פתאום למה שמכונה "חברתיים", כלומר נוטים פתאום לחלק כסף והטבות לציבור, כסף שלא היו מחלקים בזמן אחר.

עד כאן בעיית גמישות היתר. ומה באשר לנוקשות? ובכן, בנק מרכזי "נייטרלי" ייטה לפעול על פי כללים קבועים. פעולה לפי עקרונות או מדיניות קבועה היא תרופה להאשמות באינטרסנטיות. הבנק מופעל על ידי כלכלנים מקצועיים והם פועלים לפי קריטריונים מדעיים.

אבל גם אופן כזה הוא לא מוצלח. ובכלל, מי שם את אנשי הבנק לקבוע את המדיניות הכלכלית של אומה שלמה? האם הם נייטרלים? האם הם יכולים להיות באמת חסרי פניות? נטולי אינטרסים. הפתרון, לפי וויט הוא, כמובן, העברת האחריות לשוק החופשי. בטור הבא נראה כיצד הוא רוצה לעשות את זה.

ד"ר אושי שהם-קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. ניתן ליצור עמו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב באתר הבית שלו ולצפות ברשימת ההרצאות שהוא מעביר לקבוצות ולחברות