השלום מתחיל בבית
בילדותה נדדה נעמה קינן לוי בין הבית המסודר והמוקפד של אמא בחיפה והבית הרועש והמבולגן של אבא בתל אביב. כפילות דומה מאפיינת את חיי המשפחה שלה כיום: בעוד היא חזרה בתשובה, בעלה נוסע בשבת עם הילדים לים. אז איך אפשר לשלב בבית אחד בין שני עולמות מתנגשים?
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
כבר בגיל תשע נעמה קינן לוי הייתה צריכה לנסוע לבדה בין הבתים של הוריה הגרושים. אמה, יעל, התגוררה ברחוב עלייה 52 בחיפה, ואביה, משה, ברחוב גורדון 51 בתל אביב. למרות הפרידה של ההורים, היא דווקא זוכרת ילדות אופטימית ושמחה.
"אחותי ואני, שגדולה ממני בחמש וחצי שנים, היינו רוב הזמן בבית של אמא", מספרת נעמה. "הבית היה מסודר למשעי, נוצץ ונקי. אסור היה לקפוץ על המיטות, שלא לדבר על לאכול בסלון. היתה לנו ספרייה גדולה עם המון ספרים. והיה לי עולם דמיוני ענק: דיברתי עם הבובות שלי, וכל יום הייתי מישהי אחרת - פעם מורה ופעם רופאה - ואמי מאוד עודדה את הצד הזה שבי".
האווירה בבית של אבא בתל אביב הייתה שונה לגמרי. "מבולגן ורועש וחי", היא מספרת. "היה מותר שם הכל, לעיתים היה מותר יותר מדי. מאבא ואשתו השנייה, חנה, יש לי ארבעה אחים. היו לנו המון צעצועים, תמיד הכל היה שמח ותוסס ואפשר היה להיכנס למיטה של ההורים. והיו לנו כלב ושני צבים ודגים. אפשר לומר שחייתי בין שני עולמות שונים אבל כאלו שלא התנגשו אף פעם".
בגיל 14 נעמה החליטה לעבור על דעת עצמה לפנימיית הדסים. "עם כל הפינוקים והאהבה שהורעפו עלי, היה לי חלום לחיות בפנימייה", היא מספרת. "רציתי להגשים חלום וללמוד תיאטרון, רציתי להיות עצמאית, והמסגרת הזו איפשרה לי את זה. בצבא, הייתי מש"קית ת"ש ולאחר השירות חזרתי ל'הדסים' כעובדת, כי פשוט לא יכולתי להתנתק מהפנימייה שעיצבה את דמותי".
החיים של נעמה בבגרותה מאופיינים בהרבה תנועה, לעיתים בכיוונים מנוגדים, בלי לפחד מהתנסויות ומשינויים. אחרי הדסים היא טסה לשליחות באוקראינה, עשתה תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הייתה או-פר במיאמי, והתגוררה בניו יורק. בין לבין למדה ריקודי בטן ועשתה תואר שני במחקר תרבות. היום היא עוסקת בשני התחומים: משחקת בתיאטרון ילדים ומלמדת ריקודים בטן.
בגיל 31, לפני עשר שנים, היא הכירה את חן לוי (51), עובד במשרה ממשלתית והאיש שהפך לבעלה. "אני אשכנזייה ומשוגעת על תימנים, סיפרתי את זה לחברה שלי, והיא הכירה לי את חן", מספרת נעמה. לבני הזוג יש ארבעה ילדים: ליאח (בת 9) שנקראה כך כי נולדה אחרי שנעמה איבדה אח בצבא, אביהוא (7) שנקרא על שמו אותו אח, חסד (5), ויבחר (שנתיים). יבחר נולד אחרי שנעמה חזרה בתשובה. גם להחלטה הזאת, היא אומרת, יש קשר ישיר לרקע המשפחתי שלה.
חזרתי בתשובה בזכות ילדיי
"אמא שלי היא חילונית ואבא שלי חזר בתשובה ובמשך השנים מאוד התחזק", היא מספרת. "אני חזרתי בתשובה בזכות ילדיי. במשך שנים גרנו בתל אביב, ובגלל מצוקת החניה בעיר רציתי למצוא לילדים גן שלא יחייב אותי לנסוע. בשכונה שלנו היה גן חרדי ורשמתי אותם לשם. הגננות קיבלו אותנו במאור פנים, בלי שום כוונה לכפות שום דבר. בכל שבוע שלחו תקציר קטנטן של פרשת השבוע עם שאלות ותשובות. זה היה כל כך מתוק ועניין אותי, ומשם הדברים התפתחו עד שמצאתי את עצמי עם כיסוי ראש. אין ספק שהחזרה שלי בתשובה הכניסה לחיינו אתגר מאוד גדול. חן ממשיך לנהל חיים חילוניים וזה אומר שבשבת הוא נוסע עם הילדים באוטו, שומע רדיו, מדבר בטלפון".
איך הוא קיבל את המהפך הזה בחייך?
"יש לי בעל מדהים, חכם ומכיל ומקבל. אנחנו עושים הכל למען שלום הבית שלנו. האהבה בינינו גדולה ואנחנו לא מוותרים עליה. לפעמים זה קשה ויש רגעים לא קלים. אין ספק שהחיים שלנו מורכבים. כשהוא לוקח את הילדים לים בשבת אני מרגישה בדידות גדולה. הוא כן עושה קידוש והבדלה ולפעמים לוקח אותם לבית הכנסת. הילדים אומרים שהם דתיים במשך השבוע ובשבת הם חילוניים. ליאח הגדולה קוראת לעצמה 'דתילונית'. אני מגלה הבנה לצרכים של חן. אני חושבת שכך זה צריך להיות בכל עם ישראל. אנחנו סמל לקבלה ולהבנה וזה מה שצריך לקרות בין אנשים".
לפני שנה וחצי, אחרי שנים של מגורים בתל אביב, משפחת לוי עברה לגור בבית דו-משפחתי בזיכרון יעקב. בשכונה שלהם חיה אוכלוסיה מעורבת של דתיים וחילוניים. "אם הילדות שלי עברה בין בית מוקפד ומצוחצח לבית זורם ובלגניסט, היום אני דואגת לשלב את הכל. הבית שלי אף פעם לא מסודר פרפקט. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו באווירה חמימה וכייפית, בבית עוטף עם ריח של בישולים. הילדים גרים בקומה שלנו, ולמרות שניתן היה להקצות לכל אחד חדר משלו, הם חולקים חדר משותף. היה לנו חשוב לעבור לבית קרקע עם גינה גדולה שמשקיף לנוף יפה - לא בית פלצני ועשיר, אבל בית חם ומשפחתי".
יכולים לקשקש על הקירות
בסלון הביתי תלויים ציורים של הילדים לצד עבודות של אמנים מוכרים. "אני לא נכנסת להיסטריה כשאני מגלה שקשקשו על הקירות", נעמה אומרת ומיד מחדדת: "בכל זאת, מאמא שלי לקחתי את עניין הארגון. אני תמיד מסודרת ומאורגנת, הכל אצלי עם רשימות. המקלחות מתבצעות בשעה מסוימת, מדי ערב אני מכינה את בגדי הילדים למחר ודואגת שהילדים יסדרו את הספרים והמחברות בתיק. הילדים לא עושים שיעורי בית כלאחר יד תוך כדי ארוחת הצהריים במטבח אלא במקום שמיועד לזה. ואני מקפידה לבשל אוכל טוב".
מתי למדת לבשל?
"פעם לא הייתי בשלנית בכלל. מבן אדם של סושי וטייק אוויי ומאישה שלא ידעה להכין חביתה, הפכתי להיות אחת שמבלה שעות במטבח ומייחסת לזה חשיבות. בישולים משפחתיים הופכים לזיכרונות שנשארים אצל הילדים במשך שנים. סבתא חנה, כך אני קוראת לאשתו של אבא שלי, לימדה אותי הרבה דברים, וגם אמא שלי".
מה לא תצליחי להעתיק מילדותך לחיים של ילדייך?
"את ההליכה ברחובות. כילדים, הלכנו המון ברגל. הייתי לוקחת את האחים שלי מרחוב גורדון, דרך בן יהודה עד הים ובחזרה. שעות על שעות של הליכה. אין דברים כאלה היום".
ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה-21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים: "ניגודים וקטבים מעצבים את חייה של נעמה. הוריה התגרשו ובית אמא היה תמיד מסודר ומוקפד למשעי, בעוד שבית אבא היה בלתי אמצעי וכמעט נטול גבולות. היא חזרה בתשובה וחיה עם גבר חילוני, והבית מיטלטל דרך קבע בין קודש לחול. אלא שנעמה הצליחה להקים בית הרמוני, במקום שרוב האחרים היו מוותרים. היכולת לאחד ניגודים כל כך חסרה לנו בחברה הישראלית, וסיפורים כמו של נעמה והבית ה'דתילוני' שהקימה, כמובן גם בזכות בעלה - מעוררים תקווה. רק חבל שסיפורים כאלה כל כך יוצאי דופן במציאות של חיינו"
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
