קצת פה וקצת שם: הזיכרונות שהפכו למציאות
נורית דאבוש, לשעבר יו"ר הרשות השנייה, גדלה עם שבעה אחים בבית מלא אהבה, מוזיקה וספרים באשקלון. גם היום, כשהיא מתגוררת עם בתה בדירה ברמת־גן, מרכז הבית הוא שולחן המטבח, ובדיוק כמו פעם - היא לא מוותרת על ההתכנסויות מדי מוצאי שבת עם המשפחה המורחבת
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
פעם בשנה, לפני חג סוכות, נורית דאבוש יורדת לחצר הבניין ברמת־גן שבו היא מתגוררת עם בתה ליאב בת השש. היא ניגשת אל עץ הדקל הגבוה שבחצר ובעזרת אחד השכנים היא חותכת ענף שישמש כסכך, בדיוק כמו בבית אבא. זה רק אחד הדברים שדאבוש מנסה לשמר מבית ילדותה - בית פרטי ברחוב ראובן באשקלון.
דאבוש (50), לשעבר יו"ר הרשות השנייה וכיום מרצה לאסטרטגיה תקשורתית בקריית־אונו ודירקטורית בבנק יהב, היא הצעירה מבין שמונת הילדים שנולדו לאברהם ומיסה דאבוש, שעלו לישראל מלוב. "היה לנו בית גדול עם גינה, שבו גרנו עד שהייתי בת חמש. גם סבתא זולה, אמא של אבא, גרה איתנו, אבל לצערי, בגלל שהייתי ממש קטנה כשהיא נפטרה, יש לי פחות זיכרונות ממנה. לאחים שלי, לעומת זאת, יש הרבה".
בגינה הגדולה בחצר הבית ניצבו ארבעה עצי דקל גדולים. חוץ מסכך, אביה של דאבוש היה משתמש בהם בסוכות גם לנטילת לולב. לצידם גדל עץ מנגו מיתולוגי. "אבל מה שהיה הכי משמעותי אצלנו זו המרפסת הגדולה - שם הכל קרה", נזכרת דאבוש. "במרפסת היינו אוכלים וגם היינו משחקים בה כדורגל. הייתי סוג של טום בוי. האחיין הגדול שלי היה קטן ממני רק בארבע שנים ויחד העברנו במרפסת שעות במשחקי כדור".
הבית לא היה גדול במיוחד. להורים היה חדר שינה משלהם, ושמונת האחים חלקו בשני החדרים האחרים. בקומה השנייה נבנתה יחידת מגורים קטנה ששימשה בתורו את כל אחד מהאחים כשהתחתן, עד שהתבסס כלכלית והצליח לרכוש דירה משלו.
"בגלל שאני הכי צעירה במשפחה, כנערה זכיתי להכי הרבה פרטיות", מספרת דאבוש. "חמשת האחים הגדולים שלי כבר התחתנו, אחותי אילנה הייתה סטודנטית באוניברסיטה, אחי התגייס לצבא וכך יצא שאת כל תקופת הבגרויות העברתי בבית שקט עם הורים תומכים ואמא מפנקת. כל החברות שלי רצו ללמוד אצלי למבחנים, כי בבית שלנו היו תנאי למידה מקסימליים".
אמא של נורית נפטרה ממחלה כשהייתה בת 18. אביה הלך לעולמו לפני שש שנים. גם אחרי מות האם המשפחה נשארה קרובה ומאוחדת. מדי מוצאי שבת הקפידו כולם להתכנס בסלון הבית. "זה משהו שאנחנו משמרים עד היום", מספרת דאבוש. "היום מתגוררים בבית הישן שלנו אנשים אחרים, אבל המשכנו את מסורת מוצאי השבתות ובכל פעם אנחנו נפגשים בבית של אחד מהאחים".
משפחת דאבוש הייתה דתית, וכל אחד מהצאצאים המשיך לשמור על המסורת גם בבגרותו. אבל יחד עם הדת שמו דגש בבית על רכישת חינוך ועל חשיפה לתכנים תרבותיים, ובסלון עמדה ספרייה ענקית ומגוונת.
"אנחנו היינו המשפחה הראשונה שהייתה לה בבית את כל הסדרה של האנציקלופדיה העברית. כמובן שהיו המון ספרי קודש וגם ספרי היסטוריה והגות. היה לנו מכשיר רדיו גדול של פעם, שממנו תמיד בקעה מוזיקה. גם את עניין הספרייה וגם את עניין המוזיקה לקחתי לחיי הפרטיים. אצלי בבית יש ספרייה עשירה ומגוונת ויש לי הרבה דיסקים ותמיד מתנגנת אצלנו מוזיקה".
כשאביה של דאבוש נפטר לפני שש שנים, כל אחד מהאחיינים שלה - נכדיו - הגיע לבית באשקלון ולקח לעצמו מזכרת, שחש אליה חיבור מיוחד. "אבא השאיר אחריו עשרות סידורים מלוב, הגדות של פסח, מעם לועז, חוק לישראל, תנ"ך, ואני חושבת שבאופן מרגש חלק בלתי נפרד מההנצחה שלו היא עצם הקריאה והתפילה בתוך הסידורים וספרי הקודש שלו", היא אומרת.
מה את זוכרת מהארוחות המשפחתיות, מהבישולים של אמא?
"הייתה לנו פינת אוכל, אבל רוב הזמן היינו יושבים במטבח ומדברים. השולחן במטבח היה המרכז של הבית. בעיקר זכורה ארוחת הבוקר - אמי הייתה מכינה כריכים לכל אחד מהילדים, היינו שותים קפה או תה ובימות החורף היא הייתה מכינה לנו סחלב חם. המאכלים בבית הושפעו מהמטבח של קהילת לוב - קוסקוס, חריימה, מפרום ובהמשך גם מאוכל ישראלי - שניצלים ומרק. אמי הייתה עקרת בית וקיבלה אותנו בכל יום עם אוכל חם וטעים. אנחנו היינו מרכז חייה והיא השקיעה בנו המון".
היום דאבוש מתגוררת עם בתה בדירה בקומה ראשונה של בניין רב־קומות ברמת־גן, אבל היא מרגישה ששימרה בחייה לא מעט דברים שהיא זוכרת מילדותה. "למרות שהיא בת יחידה, אם ישאלו את בתי ליאב אם יש לה אחים היא תגיד שכן - הילדים של אחותי אילנה, שהכי קרובה אליי בגיל, הם ממש כמו האחים שלה, ואנחנו נוסעים אליהם לאשקלון לעיתים קרובות. גם בדירה שלנו הפינה במטבח, ממש כמו בבית הישן באשקלון, היא מרכז העניינים - אוכלים, עושים בה שיעורי בית, מנהלים בה שיחות קטנות ונפגשים עם חברים".
דאבוש ובתה אוהבות לארח בדירתן. "מדי שבת מגיעים אלי אנשי הברנז'ה והתקשורת לשיעור על פרשת שבוע שאני מעבירה. אני בעד קירוב לבבות בין קבוצות שונות באוכלוסייה וליאב אפילו לומדת בבית ספר של 'צו פיוס'. אני מקפידה לשמר מנהגים שהיו בבית ההורים ויש אצלנו תמיד קידוש וסעודות שבת".
למה את הכי מתגעגעת מילדותך?
אני מתגעגעת להמון דברים ובעיקר לאבא שלי. אמי חלתה כשהייתי בת 14 ולכן חוויתי איתה פחות חוויות. אבי היה דומיננטי והיו לי הרבה שנים איתו כאדם בוגר. אני יכולה רק לקוות שאמשיך במסורת שלו - שאני והאחים שלי נישאר מאוחדים כמו שהיינו כל השנים".
יש חוויות ילדות שלא תוכלי להעביר לבתך?
"בפסח ובראש השנה האחים שלי, שכבר היו נשואים, היו מגיעים עם המשפחות שלהם והיינו פורשים המון מזרנים על הרצפה כדי שלכולם יהיה איפה לישון. זה כבר לא יחזור, אם כי בחגים אנחנו משתדלים להיפגש וליאב נהנית מהאווירה של הביחד עם בני הדודים שלה. אז בסך הכל, גם זה טוב".
ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה־21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים: "כל משפחה ישראלית מעצבת לה מסלול מאוד ייחודי משלה. נורית דאבוש, שהצליחה וזוכה לחיים מלאי הגשמה, מוצפת בגעגועים למשפחה רחבת ידיים ומחבקת, לרגעים שלא ישובו עם אבא שנפטר, אמא שנפרדה בטרם עת, וסלון גדוש באחים וילדים".
"לב טולסטוי כתב פעם שכל המשפחות המאושרות דומות לזו לזו והמשפחות האומללות - אומללות על פי דרכן. אני חושש שההפך הוא הנכון: כל המשפחות האומללות דווקא דומות זו לזו, אבל המשפחות המאושרות - מאושרות על פי דרכן. בכל פעם אנו פוגשים עוד סיפור טעון ונוגע ללב של משפחה, המלווה תמיד במסלול שלה לאושר מורכב ומפוכח".
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
