מרכזי המגורים החדשים מעלים את הדופק של הערים הותיקות
עד סוף שנות ה-90 מרכזי הערים ברחבי העולם נצרבו בתודעה האורבנית כמקומות סואנים ויקרים - מה שהביא לגל הגירה שלילי ונטישה המונית. כל זה השתנה בעשרים השנים האחרונות עם בנייתן של שכונות חדשות במרכז העיר. איך השינויים הללו השפיעו על ניו-יורק, דבלין, סיאול - וגם על תל-אביב?
בשיתוף גינדי TLV
נדמה שמרכזי הערים נצרבו בתודעה האורבנית כמקומות סואנים, יקרים, שכיוון התנועה הציבורי הוא החוצה מהם אל עבר הפרברים והג׳נטריפיקציה של שכונות הלווין. עד לא מזמן, במהלך המחצית השניה של המאה ה-20, קונצנזוס בקרב העוסקים בתחום ניבא בביטחון את התמוססות מושג הדאון טאון. הנתונים הצביעו על נטישה המונית, לא פחות: מנהטן, אולי האייקון האורבני הגדול בעת המודרנית, איבדה בין השנים 1950 ל-1980 מחצית מיושביה. בוסטון איבדה שליש, מונטריאול כארבעים אחוז.
האקסודוס הדרמטי הזה לא הסתיים בתוך גבולות צפון אמריקה. אוכלוסיית הסיטי של לונדון, למשל, הצטמצמה בכמיליון תושבים במהלך אותה תקופה. צעירים הם גורם מובן מאליו במרכז העיר, אולם בעלי המקצוע, בעלי המשפחות, המשקיעים והאוכלוסיות המבוגרות יותר התנדפו הרחק מהמרכז בהחלטיות. כשאין אנשים, גם העסקים הקטנים והבינוניים נוהרים החוצה בכמויות אדירות, משאירים את מרכזי הערים להיות בית למרכזי עסקים, בורסאות וקהילות בנקאיות שנתפסו כארכאיים. שריד לתקופה המוזרה הזו בה נכנענו לעריצות הקרבה למקום העבודה והקניות, לפני שהרכבים באו ושחררו אותנו מכבלינו.
בעשרים השנים האחרונות, לעומת זאת, משהו משתנה. במרכזי הערים הותיקות צומחות שכונות חדשות שנהנות מכל הטוב שיש למרכז העיר להציע. השכונות האלו מביאות איתן אופי אחר למרכזי הערים, שפתאום מתמלאים בפארקים, מוסדות תרבות ובתי ספר. כדאי להסתכל קצת על הגלובוס כדי להבין איפה התופעה הזו קורית ולמה.
ניו-יורק
אמרתם עיר, אמרתם ניו-יורק החדשה ובראשה מנהטן. סמל האורבניות המנצנץ הזה היה, עד לא ממש מזמן, סמל בעיקר להזנחה, לפשיעה ולשוליים חברתיים. מי שחי בתקופה הרלוונטית (או לחלופין צפה בסדרה "הצמד" לאחרונה) זוכר שצ'לסי וגריניץ' ווילג' היו מעוז לזנות, סחר בסמים והרג. שם גם פעלה, במחשכים בעיקר, קהילת הלהט"ב של העיר, שבשנים האלו היתה מחוץ לחוק. האזור הכי לגיטימי בפינה הדרום-מערבית האפלה הזו של האי היה רובע אריזת הבשר, "Meatpacking District", שכשמו כן היה - אזור של בתי חרושת לאריזת בשר ששונע מהאיטליזים הסמוכים.
המצב היום, כידוע, רחוק משם כמו שניו יורק רחוקה מגדרה. זה התחיל בפרוייקטים אורבניים ענקיים שנבנו בלב שכונת צ׳לסי, שמיד אחריהם רובע אריזת הבשר החליף את יעודו והפך לאזור של בתי קפה, מסעדות ובארים לטובת התושבים החדשים של השכונה, ואיתם גם גני ילדים, בתי ספר ומוסדות קהילה שנפתחו באזור. העירייה, כמו שקורה לעיתים, פיגרה מעט מאחורה, אך השלימה את הפער במהירות עם פרוייקט ענק של הפיכת מסילת הרכבת הישנה שעברה בשכונה לפארק עירוני, ה"הייליין", שהפך במהירות לאטרקציית חובה בכל ביקור בעיר הזו עם נוף מהפנט של העיר.
המהפך הושלם בענק, והיום בנייני הענק של צ׳לסי והווילג', המשיקים לבתים פרטיים בשכירות מוגנת, משקיפים על מיקס אקלקטי של בוטיקים, חנויות ענתיקות, מועדונים וגלריות לאומנות. קהילת הגייז המשגשגת של העיר, במידה ותהיתם, עדיין כאן.
סיאול
הנמר האסייתי של דרום-קוריאה הוא כולו מהפכה אחת גדולה. אין עוד הרבה דוגמאות בעולם לחברות שעברו תוך ארבעים שנה ממעמד של חברה מסורתית לאחד מעמודי התווך של הכלכלה העולמית. בלב המדינה הזו עומדת עיר הבירה והאימפריה הכלכלית שלה, ובלב עיר הבירה הזו (בעצם בדרומה, אבל בלב המטאפורי) עומד רובע גנגנם. כן, אותו גנגנם מ"הופה גנגנם סטייל" החופר.
הרובע הזה הוא המרכז העסקי והמסחרי של העיר והמדינה, הוא מתאפיין בגורדי שחקים ובמשרדים של חברות ענק כמו סמסונג וקיה ואנשים שחיים שם נוטים, איך נגיד, לשחות בכסף. לשכונות כאלו, כאמור, יש לרוב אפיל נמוך, הן נתפסות כמסוגרות וככאלו שלא מזמינות שינויים.
אבל כמו בכל כך הרבה דברים אחרים, גם כאן סיאול הצליחה להיות חדשנית ומפתיעה. שכונת Apgujeong בגנגנם, שנבנתה מחדש בעשרים השנים האחרונות, הצליחה למתג את עצמה כאזור צעיר ומבוקש למשפחות, עם חנויות ראווה בצבעים ובתי קפה פאנקיים שנותנים קונטרסט מעניין לשכונות האחרות ברובע. זהו אזור שכמות הזרים בו עצומה, ולכן שלא כמו ברוב העיר, קל מאוד להתמצא באנגלית ובמספר בתי ספר שפת ההוראה הראשית היא באנגלית. השכונה נודעת גם כמקדש לסלוני יופי, ברמות שונות של מחיר, היפסטריות ופתיחות לתיירים, שבהם גברים ונשים יושבים יחד ומקבלים מסאז׳ פנים. מעניין.
דבלין
לדבלין ותל אביב יש הרבה מן המשותף: שתיהן ערים צעירות וליברליות עם אופי עצמאי בלב מדינות שמרניות יחסית; בשתיהן קצב הבנייה מהיר יותר מאוסיין בולט; ושתיהן נחשבות ל"גו טו פלייס" לחברות הייטק, לסטרארטאפיסטים וליזמים מכל העולם. יש כמובן גם כמה הבדלים בולטים, כמו הקרבה לים, מזג האוויר והעובדה שבדבלין אפשר לשתות את הגינס הטובה בעולם ובתל אביב לא. ההבדל עיקרי נוסף נעוץ בעובדה שלהבדיל מתל אביב, את דבלין משבר הסאב-פריים ב-2008 הוריד על הברכיים. רבים העריכו שלעיר יקחו עשורים רבים להתאושש.
אבל האירים קשוחים, כידוע, והם מצליחים להתאושש מהר וחזק. אזור רציף גראנד-קאנאל הוא דוגמה מעולה לכך: האזור החל בפיתוח עירוני מואץ בראשית שנות האלפיים, פיתוח שנבלם בעקבות משבר הנדל"ן. או-אז קיבלו הרשויות העירוניות והלאומיות שורה של החלטות שנועדו לעודד חברות ענק להגיע לשכונה, וההחלטות האלו הולידו פרי.
פייסבוק, גוגל, טוויטר, אייר ביאנבי ולינקדאין פתחו מרכזי פיתוח ומשרדים בשכונה, שלקחה לעצמה את הכינוי ״רציף הסיליקון״. משם נסללה במהירות הדרך לפרוייקטים חדשים שנועדו לאפשר לעובדים הרבים (שהרבה מהם הם אקס-פטס, כלומר עובדים ברילוקיישן) לשכור ולקנות דירות בגראנד קאנאל. בתי המלון, המסעדות ואולמי ההופעות והתיאטרון המפוארים היו רק הדובדבן על הקצף של הגינס.
אז האם המרכז הוא המרכז החדש?
קשה לדעת, אבל בזהירות הראויה אפשר להגיד שהתהליך החל. בערים רבות מרכז העיר הוא כבר מזמן לא מקום ליוממים שמחכים כבר לטוס מהמשרד חזרה לבית הגדול בפרברים, אלא זירה רותחת של נדל״ן, תרבות, הסעדה ועסקים, יחד עם חיי קהילה שפעם לא היו קיימים.
התופעות האלו לא פוסחות גם עלינו, ומרכז תל אביב מנוקדת ביותר ויותר בעלי משפחות, מבוגרים בפנסיה שרוצים להתקרב לנכדים, בתי ספר וגני ילדים, טיפות חלב ושאר האלמנטים שמעידים על מקום שלא רק צעירים שרוצים להתקרחן גרים בו. לאיזה כיוון התהליך הזה ילך? איך יראה מרכז תל אביב בעוד עשרים שנה, ואילו שכונות חדשות יתקיימו בו? נמתין לראות.
בשיתוף גינדי TLV
לפנייה לכתב/ת 
