יורשי סמי שמעון ייפרדו מ־10 מיליארד שקל
בפסק דין דרמטי קבע בית המשפט המחוזי כי הבטחה שלטונית שנתן אריאל שרון לסמי שמעון ולחברת יכין חק"ל לא תהיה תקפה. המשמעות: אלפי דונמים במרכז הארץ יועברו לרמ"י, והפיצוי שיקבלו יורשי שמעון יהיה מינימלי. רשות מקרקעי ישראל תקדם כבר בשבועות הקרובים תוכנית להקמת 2,200 יחידות דיור בבני ברק והגדלת פארק הירקון
ב־1992, זמן קצר לפני שאיש העסקים סמי שמעון רכש מהמדינה את החברה הממשלתית הקורסת יכין חק"ל, הוא ישב עם אריאל שרון, אז שר הבינוי והשיכון. באותה פגישה, שרון הבטיח לו: תרכוש את יכין חק"ל ובתמורה תקבל שיפורים משמעותיים והארכות מפליגות בחוזי החכירה של החברה. לאורך שנים, שמעון שכר את שירותיהם של כמה מעורכי הדין החזקים בישראל כדי להבטיח שההבטחות הללו יתממשו.
שמעון הלך לעולמו ב־2009. מאז, מנהלי עזבונו מנסים לטעון בפני בית המשפט המחוזי מרכז כי המדינה חייבת לעמוד בהתחייבויות הללו. אלא שבשבוע שעבר המשפט הזה הסתיים ובהכרעה של השופט אהרון מקובר הוחלט כי ההבטחות לכאורה של שרון אינן תקפות.
החלטה זו דרמטית עבור יכין חק"ל וכן עבור המדינה, שכן בין השאר מדובר בקרקעות חקלאיות בבני ברק שיוסבו לבנייה ושעליהן ייבנו 2,200 דירות. מכירת זכויות הקרקע בדירות אלו שווה למדינה יותר מ־10 מיליארד שקל.
ביכין חק"ל ציפו להמשיך להחזיק בזכויות על הקרקע גם לאחר שינוי הייעוד, אולם בעקבות פסיקת בית המשפט הם יצטרכו להסתפק בפיצוי הקבוע בחוק: 50 אלף שקל וזכות לרכוש 20% מהזכויות בקרקע במחיר מלא אך בפטור ממכרז.
יכין חק"ל עדיין יכולה לערער על פסק הדין של השופט מקובר. לדברי גורמים ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י), אם החברה אכן תעשה זאת היא לא תוכל לקבל את מלוא הפיצויים ותאבד את הזכות לרכוש זכויות בקרקע ללא מכרז.
חברת יכין חק"ל מחזיקה ב־13 אלף דונם של קרקעות חקלאיות. חלק גדול מאוד מהן נמצא באזורי הביקוש של מרכז הארץ. ברמ"י דורשים מחקלאים במרכז שיחזירו למדינה קרקעות חקלאיות שחכרו, כדי להסב אותן לבנייה.
התוכנית המרכזית שעבורה דורשת רמ"י קרקעות מיכין חק"ל היא התוכנית בבני ברק, שצפויה להתפרסם למתן תוקף כבר בשבועות הקרובים. מדובר בתוכנית בשטח של כ־6,000 דונם המגדילה באופן משמעותי את פארק הירקון וכוללת את אותן 2,200 יחידות דיור, המיועדות לאוכלוסיה החרדית של בני ברק. עוד כוללת התוכנית שטחי ציבור נוספים ובהם בריכה עירונית. בנוסף, ליכין חק"ל יש קרקעות חקלאיות בשטח של כ־1,000 דונם סמוך לתל מונד וקרקעות נוספות ליד אשקלון.
אריק הבטיח
הטענה המרכזית של מנהלי עזבונו של שמעון נוגעת לפגישה מיוני 1991 שבה נכחו שמעון, שרון ומנהל מנהל מקרקעי ישראל אז גדעון ויתקון. לימים, מינהל מקרקי ישראל הפך לרמ"י. שם, נטען, הובטח לשמעון כי חוזי החכירה של יכין חק"ל יוארכו לתקופה נוספת של 49 שנים באותם תנאים.
זמן קצר לאחר פגישה זו, עו"ד דב וייסגלס שלח מכתב ליועץ המשפטי של המינהל, שבו פירט את ההסכמות לכאורה שהושגו בפגישה, ובהן שמירה על זכויות יכין חק"ל בקרקעות במקרה שייעודן ישתנה. וייסגלס, שייצג אז את שמעון, נחשב מקורב אל שרון והתמנה ב־2002 למנהל לשכתו כשכיהן כראש ממשלה.
אותה פגישה משולשת בין שמעון שרון, וויתקון והמכתב של וייסגלס חוזרים שוב ושוב בטענות של מנהלי עיזבונו של שמעון.
בספטמבר 1991 רכש שמעון את יכין חק"ל. כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1992, נפגשו שוב שמעון ושרון. שם, לטענת מנהלי עיזבונו של שמעון, שרון חזר על הבטחותיו והתחייב לעגן אותן בכתב. כחודש לאחר מכן, מיכאל (מיקי) ורדי החליף את ויתקון בתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל.
אז, ורדי כתב לשמעון כי בכוונתו לקיים את ההבטחות שניתנו לו. בעקבות זאת החלפו חילופי התכתבויות ורדי ומנהל האגף החקלאי במינהל דרור קרישפין לבין וייסגלס ומנכ"ל יכין חקל דאז ישראל מקוב. במכתבים אלה עלו אי־הסכמות בין הצדדים לגבי ההבטחות שניתנו בעל פה.
אלא ששמעון לא הרפה. לכל אורך הדרך הוא הקפיד לשכור את שירותיהם את עורכי הדין החזקים והמשפיעים ביותר במשק באותם ימים. ב־2003 ייצג את החברה עו"ד יעקב נאמן. אז, ביקשו ביכין חק"ל להאריך את חוזי החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים. אלא שבמינהל השיבו להם כי רוב השטח בתוכנית משנה את ייעודו ולכן אין מקום להמשך החכירות. במכתב ששלח נאמן בתגובה הוא העלה שוב את הסיכומים בין שמעון לשרון ועמד על כך שהמינהל יחדש את חוזי החכירה.
במאי 2004 היה זה כבר עורך דין מוביל אחר, יגאל ארנון, שכתב למנהל המינהל דאז יעקב אפרתי בנוגע להבטחה. במכתב, ארנון עמד על כך שיש לקיים את חידוש חוזי החכירה לפי אותם התנאים ולבצע רישום של זכויות החכירה של יכין חק"ל. אלא שבמינהל סירבו לקבל את הדרישות ולהכיר בהבטחות.
בחוות דעת של היועצת המשפטית של המינהל רחל זכאי נכתב: "בהיעדר סמכות מנהל המינהל להתחייב כדין הן לעניין משך החכירה והן לעניין תנאי החכירה בתקופה הנוספת, הרי שלא בשלה הבטחה שלטונית בשני הענינים גם יחד". בהמשך הסכימה זכאי לשקול לאחד את מועדי סיום תקופת החכירה הראשונה ותחילתה של תקופה נוספת. חוות דעת נוספת של אסנת מנדל מפרקליטות המדינה קבעה באופן נחרץ, כי "ההבטחות אינן מחייבות", אך הסכימה לעמדתה של זכאי בנוגע לאיחוד המועדים. היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז אימץ את חוות הדעת של מנדל.
"סמי שמעון יצא מופסד"
גורם המקורב ליכין חק"ל אמר בשיחה עם "כלכליסט" כי היה קושי משמעותי לנהל את המשפט משום שרבים מהאנשים שהיו מעורבים בהחלטות כבר אינם בחיים.
"זה נושא ישן והתוצאה שהגענו אליה נגרמה בשל כך", אמר. "במשפט היה ניסיון להציג את אריק שרון כחסר הבנה בחוקי הקרקעות של מדינת ישראל וזה לא רציני. אני מניח שגם אם בפניך היו מתחייבים ראש המינהל ושר בישראל ואפילו יש התחייבות בכתב, היית מרגיש בטוח. אסור למדוד אותנו בסרגל של 2018, צריך למדוד במונחים של פעם. התוצאה היא בלתי נסבלת, יכולנו להבין אם השופט היה אומר תתפשרו, ניתן היה לקבוע דרך ביניים, יש מקום גם לצדק".
לגבי הכוונות של מנהלי עזבונו של שמעון בנוגע לקרקעות אמר המקורב, "אין הערכת שווי של הקרקעות האלה כי מעולם לא ביקשו לשנות ייעוד, אבל הציפייה היתה שאם רוצים לסלק אותנו מהקרקע זה יבוא לידי ביטוי ונקבל פיצוי", אמר. "כבר היו מקרים שהשבנו קרקעות בגן יבנה ובקרוב נשיב 800 דונם ביבנה, כי התחייבנו, אבל יש מקומות שאנחנו חושבים שאי אפשר לסלק אותנו".
אשר לסמי שמעון אמר המקורב: "כשהוא רכש את יכין חק"ל אף אחד לא רצה לשמוע על החברה הזו. שלחו מכתב לכל הנספחים בכל השגרירויות כדי שינסו לחפש רוכשים יהודים. אם שמעון לא היה רוכש את הקרקעות האלה בהרבה כסף במונחים של אז הרבה אנשים היו מפוטרים. מי שחושב שסמי שמעון הרוויח מהעסקה של יכין חק"ל טועה, הוא לא ראה ממנה שקל, לא הוא ולא משפחתו. גם אם היה מוכר את כל הקרקעות הוא עדיין היה מופסד".
זאת היתה תקופה אחרת
ההתנהלות המתוארת מתאימה לדימוי של אריאל שרון כ"בולדוזר" - כזה שמסוגל להניע תהליכים במו ידיו ולא ניתן לעצור בעדו. על כך יעידו מהלכים רבים שביצע לאורך השנים, הן בצבא ובתפקידיו במלחמות ישראל, הן כשר הביטחון והן כשר הבינוי והשיכון, שהיה אחראי על בניית עשרות אלפי דירות בשנות התשעים עבור עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר.
התנהלותו של שרון גרמה לו לא פעם לכופף את החוקים, גם כאשר הם לא עברו בהליכים הבירוקרטים הרגילים, ובמהלכים שלא היו עוברים את היועצים המשפטיים של היום.
עדות לכך ניתן לראות בתצהירו של ורדי. "זו תקופה, אריק אם היה רוצה להעביר באמת במקרקעי ישראל משהו זה היה עובר... אם אריק היה רוצה להעביר משהו זה היה עובר בלי שום בעיות... והוא היה מעביר מה שהוא רוצה, ומי שהיה רוצה לדבר הוא היה אומר, שמעתי אותך, מספיק... בשנים הרלבנטיות, עסקאות רבות בנוגע לקרקעות רבות בהיקפים דומים מעולם לא נדרשו לאישור של מועצת המינהל.
גם כאשר התקיימו במועצה דיונים בנושאים שונים, לא זכורים לי מקרים שבהם נדחתה עמדתו של שרון, כך שאין שום סיבה להניח שהמועצה היתה דוחה ולא מאשרת את ההתחייבות שניתנה למר שמעון".
עדות להתנהלות זו ניתן למצוא גם בתצהיר של וייסגלס: "מועצת מינהל מקרקעי ישראל אז, היתה איזשהו הוויה בלתי ברורה לחלוטין, היא היתה גוף פוליטי... היו שנים ארוכות שלא התכנסה יום אחד בגלל חילוקי דעות על מבנה דירקטורים. הנושאים היו מגיעים למועצה כל אימת שמנהל המינהל או המנהלה ראתה לנכון, בעיקר לצורך גיבוי ציבורי, היו עסקים במיליארדים שנעשו בלי שהמועצה ידעה, היא לא מילאה שום תפקיד בהוויה היום־יומית של המינהל".
מאשכול ועד הקריסה
ההיסטוריה של יכין חק"ל משיקה לימי הקמת המדינה. אז החלה ממשלת ישראל בתנופת נטיעות של מטעים וגידולים שונים על אדמות רשות הפיתוח שבהמשך פעלה תחת רמ"י. הממשלה ניהלה מגעים עם חברות שונות שיחכרו שטחים מידיה ויתפעלו בהם את הפעילות החקלאית.
בעקבות משא ומתן שנוהל עם יכין חק"ל, חברה בבעלות ההסתדרות הכללית והסוכנות היהודית, על נטיעת מטעים חדשים של פרי הדר, אישר ב־1952 שר האוצר דאז לוי אשכול החכרת שטח של כ־10,000.
"תקופת החכירה תהיה ל־49 שנים ואתם תהיו רשאים להאריך את התקופה ל־49 שנים נוספות באותם התנאים", נכתב בהסכם עליו חתם לוי אשכול. "מטרות החכירה תהיינה: נטיעה, גידול, החזקה, עבוד ונהול של מטעי הדרים וגדולים סובטרופיים אחרים".
מכתבו של אשכול כלל גם התחייבות להחכרת שטח נוסף של כ־1,000 דונם למטרת הקמת משתלות, בתי אריזה, מחסנים, מפעלים לייצור משקאות ומוצרים הקשורים בפרי הדר. בהמשך, במהלך שנות ה־50 וה־60, נחתמו כ־80 חוזי חכירה בין רשות הפיתוח לבין יכין חק"ל בשטח כולל של כ־13 אלף דונם. החוזים לא היו אחידים בנוסח ובתנאים שלהם.
בשלהי שנות ה־80 נקלעה יכין חק"ל למשבר קשה כתוצאה מחובות גדולים שצברה ועמדה על סף פירוק. כדי למנוע פיטורי עובדים, נעשו מאמצים לאתר משקיע שיהיה יכול לשקם את החברה. סמי שמעון, שהתגורר באותה תקופה באנגליה, שמע על החברה כאשר הסוכנות היהודית שהחזיקה במניות יכין חק"ל עניינה יהודים מהתפוצות ברכישת החברה.
זכויות החכירה של יכין חק"ל חולקו ל־3 קבוצות ול־80 חוזים נפרדים. בקבוצה הראשונה היו חוזים שנחתמו בסוף 1954 לשטח כולל של 1,434 דונם. חוזים אלה מקנים לקבוצת יכין חכירה לשתי תקופות של 49 שנים מבלי לאפשר לחוכר ליהנות משינוי הייעוד.
בקבוצה השנייה 31 חוזים על שטח של 6,640 דונם המקנים ליכין חק"ל זכות חכירה לשתי תקופות של 49 שנים. בקבוצת חוזים זו, במידה והקרקע משנה את ייעודה החוכר ייהנה מעליית הערך. חוזים אלה אפשרו ליכין ליהנות משינוי הייעוד בפיצוי שייקבע בהתאם לערך החדש של הקרקע לאחר שינוי הייעוד - מהלך שמשמעותו הכנסות של מיליארדי שקלים ליכין חק"ל.
בקבוצה השלישית 31 חוזים המתייחסים לשטח של כ־4,460 דונם, שאינם מקנים זכות לחידוש תקופת החכירה.
סמי שמעון נולד ב־1932 בבגדד למשפחת סוחרים אמידה שהיגרה בילדותו לאיראן. כשבגר עלה לבדו לישראל, שירת בצה"ל, יצא ללימודים בטורקיה וחזר אל משפחתו באיראן לסייע בפיתוח עסקיה.
עם פרוץ המהפכה האיסלמית ב־1979 היגר ללונדון והקים שם עסקים חובקי־עולם. הוא החזיק חברות נפט ופלדה בדרום אפריקה, פרויקטים של תשתיות בפורטוגל, נדל"ן בארה"ב ומלונות באירופה. בשנות השמונים רכש 4% ממניות ענקית התרופות הישראלית טבע, ובהמשך מכר אותן ברווח גדול.
בשנת 1992 רכש מההסתדרות את השליטה ביכין חק"ל, לאחר שזו נקלעה לקשיים. החברה, שמחזיקה קרקעות בהיקף של 13 אלף דונם, עוסקת בנדל"ן ותחת בעלותו של שמעון הקימה בין השאר את מתחמי יכין־סנטר (קניון אלכסנדרה) בפתח־תקווה ובפולג שבנתניה.
בנוסף לשליטה ביכין חק"ל החזיק שמעון 25% מחברת גאון אחזקות שהוקמה על ידי חברו בני גאון ונמצאת כיום בשליטת ילדיו, ו־20% מחברת התעשייה צינורות המזרח התיכון.
שמעון היה פילנטרופ שתרם לתחומי החינוך והרפואה בישראל. בין היתר תרם לאוניברסיטת בר־אילן, לקונגרס הספרדי העולמי, לעמותת הצל לבו של ילד, לבית יתומים בנתניה ולמכללה האקדמית להנדסה הקרויה על שמו. שמעון נפטר בשנת 2009 בגיל 77.
לדברי עדיאל שמרון, מנהל רמ"י כיום, "פסק הדין קובע שזה לא משנה מה קבוע לך בחוזה אם משנים את ייעוד הקרקע היא חוזרת למדינה. בעבר חברת מהדרין העלתה את אותם הטענות וגם שם פסקו שהקרקעות יוחזרו למדינה. פסק הדין של יכין חק"ל שווה למדינה לפחות מיליארד שקל ואני שמח שהצלחנו לשמור על האינטרס הציבורי כדי שהכספים יגיעו לקופה הציבורית".
מקבוצת יכין נמסר בתגובה: "בית המשפט קיבל את טענתנו וקבע כי ניתנה הבטחה לשמעון על ידי שרון, מי שהיה באותה עת יו"ר מועצת מקרקעי ישראל והשר הממונה על מינהל מקרקעי ישראל. למרבה הצער, בית המשפט ראה שלא לאכוף את אותה הבטחה. יש בכך משום אמירה מאוד קשה למשקיע זר שהגיע להציל חברה ישראלית - שכן כאשר המדינה ביקשה מוצא לחובות העתק של יכין וביקשה להימנע מפיטורי מאות עובדים, היא ידעה להבטיח הבטחות. אך כשהגיע הזמן לקיים את שהובטח, נמצא הנימוק המשפטי המאפשר לסגת מההבטחה. קבוצת יכין בוחנת את נימוקי פסק הדין ושוקלת את צעדיה".
ההבטחה תועדה על נייר לא רשמי: "זה מסוג המכתבים שאין לי תשובות טובות לגביו"
במרכז התביעה של יורשי סמי שמעון את רמ"י, עמדה הבטחה שלטונית בעלת משמעות כלכלית אדירה שנתן שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון לשמעון, שהלך לעולמו לפני תשע שנים. לפי ההבטחה, יוכל שמעון להאריך את חוזי החכירה לאלפי דונמים של קרקע חקלאית הנמצאים ברשותו בתנאים זהים לחוזי החכירה הקודמים של יכין חק"ל.
השופט מקובר השכיל להתייחס בהכרעת הדין לשאלות שנגעו לעצם מתן ההבטחה. מקובר העלה תהיות לגבי טיבה: האם היתה מפורשת וברורה, האם ניתנה בסמכות, והאם היא מחייבת את רמ"י כיום.
במשפט לא נכחו עדים שהיו נוכחים באותה הפגישה. העד היחיד שהיה הכי קרוב לכך היה מיכאל ורדי, שמונה לתפקיד מנהל רמ"י כשנה לאחר מועד ההבטחה לכאורה. ורדי אמר בעדותו כי נפגש עם שרון ועודכן בפגישה עמו לגבי ההבטחה שניתנה לשמעון, ועל כך שזה היה התנאי של שמעון לסגירת העסקה לרכישת יכין חק"ל. עם זאת, מעדותו לא ניתן היה להבין האם היה זה שרון שנתן את ההבטחה ומה נאמר בדיוק באותה הפגישה. כל השיחות הללו התנהלו לאחר ששמעון כבר רכש את יכין חק"ל.
אלא שהשופט מקובר הטיל ספק בטיב ההבטחה וכתב בהחלטתו כי "אין זה סביר ולא מתקבל על הדעת, שהבטחה כה משמעותית, לא עוגנה כלל בכתובים ולא מצאה את ביטוייה בהסכם הרכישה של יכין חק"ל".
מקובר התייחס באריכות למכתב התחייבות שהעביר ורדי לעו"ד דב ויסגלס, וציין כי נסיבות כתיבת המכתב מעוררות לא מעט שאלות. "המכתב מיום 15.9.93 מעורר תהיות. הוא לא הודפס על נייר מכתבים רשמי של המינהל כמו מכתבים אחרים, אלא על דף חלק שבראשו נכתב "מינהל מקרקעי ישראל". ורדי סיפר בחקירתו, כי קבע עם ויסגלס כדי "לגמור את הסיפור", אך בשל הפסקת חשמל הפגישה התקיימה במשרדו של ויסגלס.
כשנשאל ורדי לגבי הדחיפות שבגינה הוצא המכתב בעת הפסקה חשמל, השיב כי גם הוא שאל את עצמו שאלות מעין אלה בדיעבד. "זה מסוג המכתבים, שאני, אין לי תשובות טובות לגביו".
לפנייה לכתב/ת 
