נפרדים מהדולפינריום: "מרגיש שהורסים את הבית שלי"
שנים של מאבקים יסתיימו בקרוב, עם ההריסה המתוכננת של מבנה הדולפינריום המוזנח בתל אביב. רגע לפני, חזרנו לימי הזוהר של המקום, שהסתיימו בשנים של הזנחה ובפיגוע הנורא. סיור מצולם אחרון
אחרי שעמד נטוש ומוזנח במשך עשרות שנים, תחל בקרוב הריסת מתחם הדולפינריום בתל אביב. הריסת המתחם תיצור רצף טריטוריאלי לאורך קו הים בין הרצליה לבת ים, ובשטח ייבנו מבני ציבור ומרכז קהילתי עירוני לספורט ימי. ההריסה היתה אמורה להתקיים היום (ג'), אולם ברגע האחרון הודיעה העירייה על דחייה למועד חדש.
הריסת המתחם, שמתפרס על פני 18 דונם, תוכננה במקור לטובת בניית שטחי מסחר ומלונות, אולם לאחר מאבקים משפטיים ועתירות שהגישו תושבים הוחלט כי המבנים שייבנו על הקרקע יהיו לרווחת הציבור.
בניית מתחם הדולפינריום החלה בשנת 1978 במסגרת פרויקט שאפתני, שיזמו איש העסקים צבי עפרון וקבוצת משקיעים מדרום אפריקה. בלב המתחם נבנה אקווריום ששימש מוזיאון לבעלי חיים ימיים וכלל בריכות לכרישים, דגים טורפים ודגים נדירים, שחלקם נתפסו סמוך לחופי סיני וחלקם הובאו במיוחד מקליפורניה.
סיפור שמתחיל בחופי הים האדום
הסיפור המפותל והמורכב של המקום מתחיל למעשה בחופים הנידחים של הים האדום בחצי האי סיני. המשקיעים בפרויקט גייסו צוות מקצועי מדרום אפריקה, שנשלח לישראל כדי ללכוד דגים ויונקים ימיים. הביולוג הימי שלמה (סלומי) כהן בדיוק סיים את שרותו הצבאי כלוחם בקומנדו הימי, כשגויס לעבדה הלא שגרתית.
"בשנת 1979 פנה אלי בסיני בחור בשם רוני זילבר, ביולוג של הדולפינים, ורתם אותי לתפוס דגים וכרישים עבור הדולפינריום", הוא מספר. "בנינו בסיס גדול עם בריכות באבו נבק ומשם העברנו את כל בעלי חיים לתל אביב".
מי שלא ביקר במקום בימי הזוהר שלו בתחילת שנות השמונים, יתקשה היום לדמיין את האווירה המיוחדת שהייתה למקום. כהן נזכר בימים היפים של המבנה הייחודי, שפעל בהצלחה יתרה משנת 1980 עד שנת 1985. "הדולפינריום היה אטרקציה מאוד גדולה", הוא אומר. "המקום פרח, הגיעו אלינו עשרות אוטובוסים בכל יום ואנשים מכל הארץ באו לבקר. זאת הייתה תקופה יפה, עבדתי עם אנשים מדהימים והיה לי מאד מעניין".
עיצוב בהשפעת המים והגלים
גם היום בולט המבנה המוזנח בעיצובו באופן יוצא דופן בקו החוף של ת"א. האדריכל אמנון רכטר, בנו של האדריכל חתן פרס ישראל יעקב רכטר, הסביר על חשיבות המבנה. לדבריו, "כדי להבין את הסיפור של הדולפינריום, צריך להבין את ההיסטוריה של תהליך ההקמה הייחודי שלו".
"הוא תוכנן על ידי האדריכל הידוע נחום זולוטוב על פי מודלים מפורסמים של מבני דולפינריום מפורסמים בחו"ל. "מבחינה ארכיטקטונית, המבנה יושב בדיוק בנקודת המפגש בין יפו לתל אביב, על חוף הים. זהו מבנה מורכב ומעוצב בהשפעת המים והגלים של חללי פנים וחללי חוץ".
כהן ,לעומת זאת, פחות נלהב מאיכות התכנון של המבנה, בעיקר מסיבות פונקציונאליות. לטענתו, לא הייתה חשיבה נכונה בהתאמת תוכניות המבנה לחורפים הסוערים בישראל ולזיהום המים בים התיכון.
"האדריכל זולוטוב עשה עבודה טובה, הבעיה הייתה שהתוכניות המקוריות היו לקויות", הוא אומר. "לקחו קונספט שלא התאים לים התיכון. בחורף, כל הביוב של שוק הכרמל היה יורד לפה והיינו שואבים את מי הים המזוהמים, הפילטרים היו קורסים והדולפינים היו חולים. המקום צלע מהרגע הראשון בגלל איכות המים שהוא קיבל".
כשהפרויקט ננטש
5 שנים לאחר פתיחתו המתוקשרת של המקום, המשקיעים מדרום אפריקה יצאו מהפרויקט והמקום ננטש לאנחות. רכטר טוען, כי לא ייתכן מצב בעיר מודרנית, שבו יתקיים ואקום וכי כל אזור שננטש, תמיד מתאכלס מחדש.
"כשמקום ננטש בעיר, יש משהו שיתפוס את הסיטואציה וייקח אותה למקום מעניין", הוא מפרט. "גם פה זה קרה, אנשים מקוריים הפכו את המקום למשהו אחר: מועדון ריקודים ומועדון גלישה. לכן למקום כזה יש תמיד חיים אלטרנטיביים עד שהוא נהרס ועובר ג'נטריפיקציה, ואותם אנשים יצירתיים עוברים למקום נטוש אחר".
בתחילת שנות ה-90 החליטה קבוצת משקיעים ישראלית לחדש את ימי הזוהר של המקום ופנתה לכהן כדי שיפעיל אותו. "אחרי 5 שנים של הזנחה ללא פעילות, לקחה הקבוצה של טדי שאולי ויהודה טלית את הדולפינריום והפעילה אותו בעזרתי וביחד עם קבוצה מהקומנדו הימי הרוסי של הצבא האדום, שהביאו דולפינים מהים השחור".
אך הניסיון להחיות את הדולפינריום במתכונתו המקורית כשל. האווירה הציבורית בישראל השתנתה ומופעי בידור וקרקס של יונקים ימיים הפכו לבעייתיים. בציבור התרחבה מחאה ציבורית לשחרור הדולפינים והישראלים של שנות ה-90 סרבו להגיע ולצפות במופע האכזרי.
לאחר שהדולפינריום נסגר, חלק מהדולפינים נמכרו והיתר הועברו לגסיסה איטית בבריכה קטנה ומוזנחת בשטח הלונה פארק של תל אביב. כהן, שטיפל במסירות של שנים ארוכות בבעלי החיים הנדירים, החליט לנסות להחזיר את חלקם בחזרה לטבע. "חלק מהדולפינים הלכו לעולמם וחלק החזירו לים השחור", הוא מספר. "גם את כלבי הים החזירו, ואת הדגים אני שחררתי לים".
"פה נהרגו ילדים שבאו לרקוד"
לאחר סגירת המקום באופן סופי השתלטו עליו ההזנחה ופגעי הזמן. במקום פעלו לאורך השנים מועדונים ובתי ספר לגלישה, אבל הדולפינריום יישאר תמיד בתוך הזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר לא רק בגלל הדולפינים, ציורי הגרפיטי, חוף התופים והמסיבות, אלא בעיקר בגלל הפיגוע הרצחני שהתרחש במקום בשנת 2001. בהתקפת הטרור הקטלנית על מסיבת ריקודים, נרצחו 21 צעירות וצעירים שכל חטאם היה הרצון לרקוד.
כהן מתקשה לדבר על הלילה הנורא ההוא, לפני 17 שנה, בו עזר לחלץ פצועים ואת גופות ההרוגים מהתופת. "הפיגוע היה כמה מטרים מפה ואני עדיין נושא את הכאב והצער", הוא אומר. "אני חושב שצריך להרוס את המקום. אני קשור לדולפינריום משנת 1979, אפילו יותר מהבעלים, אך התחושה שלי היא שהגיע הזמן למחוק אותו. הדולפינריום היה מקום יפה בעבר אבל הוא קרס".
מדריך הגלישה הוותיק, רוני עבדי, הדריך שנים ארוכות בבית הספר לגלישה "גלים" , שהיה ממוקם בתוך אחד החללים במתחם. עבדי, איש ים קשוח, מתקשה אף הוא לדבר על ליל הפיגוע.
"איפה שאתה רואה את הציור של הדולפינים, כאן היה הפיגוע", הוא מצביע בהתרגשות ובקול חנוק על המקום המדויק בו התפוצץ המחבל המתאבד. "פה נהרגו ילדים שבאו לרקוד. רשום פה על הקיר - לא נפסיק לרקוד! השטח הזה היה חלק מהבית הספר לגלישה והרבה ילדים באו לפה לגלוש, שזה סוג של סימבוליות. אף אחד לא יעצור אותנו - כי עם ישראל חי!"
עם זאת, עבדי מאוד מצטער על ההרס המתוכנן. "אני מרגיש שהורסים את הבית שלי", הוא אומר.
"אני זוכר את הדולפינריום מאז שהייתי ילד. ברגע שיורדו את המבנה יהיה חסר לי משהו בנוף, כמו הרס הסינרמה, קולנוע אלנבי, אולם אוסשקין וקולנוע מוגרבי וחבל. אלו מבנים שנטועים אצלי בזיכרון ועכשיו יש כזה חלל".
עבדי עדיין זוכר את המופע המלהיב של הדולפינים מימי ילדותו, אבל גם הוא טוען שבישראל של 2018 אין מקום למופעי בידור וקרקס אכזרי עם בעלי חיים. "כשהייתי ילד באתי לפה להופעה והיה נחמד. אבל כשאתה גדל, אתה מבין שזה עצוב בעצם, שגורמים לחיות לעשות פעלולים וטריקים. תחשוב שמשהו אומר לך לעשות עכשיו סלטה – זה לא כיף!".
האדריכל רכטר מתייחס ברגשות מעורבים להרס המתוכנן של המתחם. "אני גם שמח וגם עצוב", הוא מסביר. "המבנה נכשל כישלון חברתי - לא אדריכלי. זה אומר משהו על התמורות בחברה הישראלית, שלא הייתה מוכנה להכיל את מופעי הדולפינים ואת העינוי שלהם. מצד שני חוסר יכולת להכיל פרויקט שניתן לעשות בו שינוי, כלומר לקחת מבנה מיוחד ולשנות את ייעודו לטובת הציבור לא הצליח ומכאן נכשלנו".
לפנייה לכתב/ת 
