המדינה ניצלה מאסר של דייר מוגן – והרסה את ביתו

סיפורה הלא ייאמן של רשות הפיתוח, ששלחה התרעות לקראת פינוי לאישה שהלכה לעולמה ולבנה ששהה בכלא. כשלא ענו לה, היא הרסה את הנכס

עו"ד אבי הורביץפורסם: 31.05.18 , 07:19

התנהלות מקוממת של המדינה נגד אזרח: בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע לאחרונה שרשות הפיתוח (הגוף הממשלתי המטפל בנכסי נפקדים) תשלם פיצויים של כחצי מיליון שקל ליורשם של דיירים מוגנים בבית בלוד. הרשות, הוכח, ניצלה את העובדה שהדייר שהה בכלא כדי לטעון שנמסרו לו התרעות לקראת פינוי, ואז הרסה את הבית.

ב-1967 נכנסו בני זוג לבית כדיירים מוגנים. ב-1991, אחרי מות שניהם, קיבל הבן שלהם מעמד של דייר מוגן. בשנים שלאחר מכן הוא הסתבך בפלילים וריצה מאסר. ב-2005, בעודו בכלא, הגישה רשות הפיתוח תביעת פינוי נגדו ונגד אמו המנוחה (!), שבה נטען כי הדיירוּת המוגנת שלהם פקעה בשל אי תשלום דמי שכירות ונטישת הנכס. בהמשך הוציא בית המשפט פסק דין לפינוי, על סמך אישורים של חברת השליחויות "טייגר", שלפיהם בוצעה מסירה כדין לאם (שכאמור נפטרה שנים לפני כן) ולבן (ששהה בכלא). ב-2008 הבית נהרס.

חוק ונדלן

פלש לנכס של אביו "כפיצוי על התעללות"

עו"ד שירלי גדניר

קשיש ממושב בדרום דרש לפנות את בנו, שהשתלט על מבנה במשק והסביר זאת בילדות הקשה שעברה עליו. בית המשפט הסכים עם האב והבן יפונה

פלש לנכס של אביו "כפיצוי על התעללות"

שנתיים לאחר מכן הלך לעולמו גם הבן, ואחיינו שירש אותו זכה בעתירה לביטול רטרואקטיבי של פסק הדין על הפינוי. ב-2016 התקבלה גם תביעת פיצויים שהגיש לבית משפט השלום בתל אביב. נקבע בה שרשות הפיתוח התרשלה בכך שהסתמכה על חברת השליחויות, שעה שידעה או שהייתה צריכה לדעת שהדייר המוגן היחיד שנותר בחיים (הבן) נמצא בכלא ולא נטש את הדירה מרצונו.

בית המשפט חִייב את רשות הפיתוח ואת חברת השליחויות – שהתרשלה אף היא – בסכום של כ-300 אלף שקל בגין אובדן הדיירות המוגנת ו-15 אלף שקל על עוגמת הנפש.

על פסק דין זה הוגשו למחוזי שני ערעורים: הראשון על ידי חברת השליחויות, שטענה שרשות הפיתוח ידעה שהבן במאסר והאם נפטרה, אך לא גילתה לה, ולכן ניתק לשיטתה הקשר הסיבתי בין פעולותיה לבין הנזק. הערעור השני הוגש על ידי האחיין שדרש להגדיל את הפיצוי על עוגמת הנפש.

"רשלנות חמורה"

שופט המחוזי קובי ורדי סבר שיש להטיל את האחריות במלואה על רשות הפיתוח. הוא הגדיר את מעשיה "רשלנות חמורה" וכתב: "לא יתכן אם כן ולא יעלה על הדעת שרשות הפיתוח, שיודעת שהאם נפטרה והבן בכלא, תגיש תביעת פינוי כנגדם כעילה עיקרית של נטישה".

כלומר, בניגוד לבית משפט השלום, המחוזי קיבל את עמדתה של חברת השליחויות וקבע כי רשות הפיתוח כלל לא הייתה צריכה לבקש את ביצוע המסירות ולהגיש את תביעת הפינוי תוך הסתמכות על אישורי מסירה שידעה שלא ניתן להשיגם, ושלא יכול להיות שהם נכונים.

כמו כן קיבל השופט ורדי את ערעורו של האחיין, הגדיל את פיצויי עגמת הנפש מ-15 אלף שקל ל-200 אלף שקל, ופסק לו סכום נוסף של אגרות בסך 31,219 שקל. לעמדתו, הסכום שנפסק לא משקף את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לאחיין עקב הריסת הבית והפסד הנכס.

רשות הפיתוח חויבה לשלם לו ולחברת השליחויות הוצאות משפט בסך 60 אלף שקל. השופט ישעיהו שנלר והשופטת עינת רביד הצטרפו לפסק הדין.