אחרי 22 שנה של פסיביות: עירייה נזכרה בחוב

ניסיון להעביר בעלות על חנות בהרצליה נתקל בהתנגדות העירייה בשל חוב ישן בגין היטל סלילה. ביהמ"ש חייב אותה לעשות כן ורמז: עכשיו נזכרת?

עו"ד עמרי ארזפורסם: 05.06.18 , 18:29

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב הורה לאחרונה לעיריית הרצליה להעניק "אישור על היעדר חובות" שיאפשר העברת בעלות על חנות בשטחה – פעולה שסירבה לעשות בטענה שבעליו הנוכחיים של הנכס חייבת לה כ-300 אלף שקל על היטל סלילה מ-1992. השופטת יהודית שטופמן ציינה שבמשך כ-22 שנים בחרה העירייה לא לנקוט כל פעולה אקטיבית לגביית החוב.

מדובר בסכסוך ארוך ומורכב בנוגע לקרקע שבבעלות החברה הקבלנית "אברהם כהן ושות'" ובה כמה חנויות. ב-2009 החברה נקלעה לקשיים כלכליים ומונה לה כונס נכסים. ב-2014 פנה הכונס לקבל מהעירייה אישור על היעדר חובות לצורך העברת זכויות בשלוש חנויות בפרויקט לידי אחד הרוכשים, אולם העירייה סירבה לתת לאחת החנויות אישור בשל חוב על היטל סלילת כביש מ-1992 (במקור עמד ההיטל על כ-109 אלף שקל, והיום הוא מתקרב ל-300 אלף שקל).

חוק ונדלן

עיוות בן 30 שנה: מושב יחזיר נחלות למדינה

עו"ד דן גינר

סכסוך בין שני דורות של משפחות מהיישוב שזור עסק בזכויות המקרקעין של אלה שלא עסקו בחקלאות. ביהמ"ש העליון החליט לעשות שם סדר

עיוות בן 30 שנה: מושב יחזיר נחלות למדינה

הכונס והחברה עתרו נגד ההחלטה וטענו שב-1997 נכרת הסדר חוב עם העירייה שבמסגרתו היא התחייבה להנפיק אישורים להעברת בעלות בנכסי מקרקעין רבים השייכים לחברה תמורת 600 אלף שקל, ומשכך היא לא הייתה רשאית לסרב לבקשתם. הטענה המרכזית שנדונה הייתה שבמשך כ-22 שנה העירייה לא נקטה פעולות אקטיביות לגביית החוב. לדברי העותרים, יש לקחת בחשבון את הנזק שנגרם לרוכש בשל התנהלותה.

מנגד טענה העירייה שלא חל שיהוי בפעולת הגבייה, שכן בשל הנסיבות החריגות של העניין לא נותרה בידיה אפשרות למעט "גבייה פסיבית" של החוב, כלומר המתנה עד לשעת כושר שבה הנישום יצטרך ממנה אישור כלשהו.

השופטת יהודית שטופמן הבהירה כי לפי פסיקת בית המשפט העליון יש לבחון את פעולות הגבייה שעשתה העירייה במשך השנים לצד "ותק החוב", באיזון מול התנהלות הנישום וחובת תום-הלב שלו. במקרה זה, הזכירה, "ותק החוב" במועד הגשת העתירה עמד על יותר מ-22 שנה, שהרי העירייה ביקשה לגבות את החוב מהעותרים ב-2014 כאשר הם באו לקבל אישור היעדר חובות.

היא סברה שיש להעדיף במקרה זה את אינטרס ההסתמכות של הפרט – במקרה זה הכונס והרוכש – על פני האינטרס הציבורי של גביית החוב. בהקשר זה הזכירה השופטת שטופמן שהליך הכינוס החל ב-2009, ולאחר כחמש שנים אושרה מכירת החנות לרוכש.

בכל אותה תקופה הסתמכו העותרים על הידיעה – ולא הייתה להם סיבה לחשוב אחרת – שאין לחברת הבנייה נושים נוספים (דוגמת העירייה).

דברים שציטטה בפסק הדין מפי השופט פוגלמן מבית המשפט העליון מסכמים את העניין בצורה חדה: "האפשרות שרשות מקומית תנקוט שב ואל תעשה משך שנים רבות ותתעורר יום אחד כשיעלה חפץ מלפניה לנחות על האזרח במפתיע כרעם ביום בהיר תוך שימוש באמצעי גבייה מנהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה ונעדרת הגינות".

השופטת שטופמן הוסיפה שכדי להצדיק שימוש בהליכי גבייה פסיבית יש לנקוט קודם גבייה אקטיבית, דבר שהעירייה לא עשתה.